אני לא רוצה להיות יפה

יופי זה עניין מאוד יחסי.
ישנם אנשים שמאמינים שזוהי עוד אחת מאלפי התכונות הנמצאות בגנוטיפ של כל אחד מאיתנו ומוטבעות בנו עוד מהימים ששכנו בבטנה של אמא, וישנם אנשים שמאמינים שזה דבר נרכש וניתן לשינוי.
בני האדם רובם ככולם ממהרים לשים על עצמם תכשירים ולשדרג את הלבוש שלהם על מנת שייחשבו על פי החברה כאנשים יפים, וחלקכם מתוכם עושים זאת על מנת להרגיש אהובים בעולם המלא בשיפוט.
בשונה ממרבית האנשים בעולם או לפחות על פי מה שהם אומרים – אני לא מאמינה שיופי הוא רק יופי פנימי. "יופי פנימי" כפי שהם קוראים לו – חשוב לא פחות ביצורים אינטיליגנטיים כמו בני האדם, אבל יופי בבסיסו הוא יופי חיצוני: היופי של הגלקסיה שבה אנחנו חיים, היופי של הטבע, היופי של החיות והיופי שיש ביופי של העולם.
מה זה בעצם יופי אם לא זריחת השמש באופן מדויק בכל יום, שירת הציפורים בכל בוקר, משב הרוח שמבשר מזג אוויר נעים או ריח טיפות הטל על העלים לאחר לילה גשום?
היה אפשר להגיד על האהבה שלי לטבע המון דברים, אבל הדבר שהכי אפיין אותה זה הכוח האדיר שהוא נתן לי רק מהסתכלות בדברים הקטנים שגורמים לך להבין את גודל היופי הנסתר שבעולם.
אבל המחשבה הזאת לא נשארה בי הרבה, ובלילה ההוא היא נעלמה לגמרי.
זה היה חור שחור גדול והוא סחף לתוכו כל רגש שאי פעם הכרתי. ברגע שהאדם הזר נכנס לתוכי ללא רשות הוא חירב כל יופי שעוד האמנתי שקיים בי, כל יופי שעוד היה קיים בעולם מבחינתי.
קפאתי במקום ולא יכולתי להגיב כשהוא הפשיט באכזריות את כל הטוב שהיה בי. צעקתי מבפנים כשהוא החזיק אותי בכתפיי הצנומות וקירב אותי אל גופו במטרה לזהם את כל מה שהיה טהור. ולאחר שהוא זרק את גופי כאילו היה כלום והמשיך בשלו, נותרתי זועקת את הבכי שלעולם לא יישמע.
היופי החיצוני ציבורי לכולם, לעומת היופי הפנימי שקיים בתוך כל אחד מאיתנו.
אני לא רוצה את ההרגשה הזאת, אני לא רוצה להיות ציבורית. אני לא רוצה את החור השחור הזה שוב פעם בתוכי, אף על פי שלאחר המקרה זה מרגיש שהוא שם בכל פעם שמישהו מביט לעברי.
אני לא רוצה להיות יפה…