אני לא פתורה

אני לא פתורה, לא כל כך ברורה. ומצפים ממני ליותר, תמיד רוצים שאני יהיה יותר. ואני מאותם אנשים. אני מצפה מעצמי ליותר, ותמיד מתאכזבת ממה שאני עושה.
אז אני לא יהיה סופר מן, אני לא ישלוט בכח הכבידה, אני לא יהי חכמה, ואני לא ינסה להיות יותר טובה. אני ינסה להשתפר, אבל לא ישנה. כי אני זה אני ואולי אני לא מושלמת אבל זאת אני. אז כולם יצעקו ויתחננו, ואני יצעק אל עצמי, יתחנן אל עצמי. אבל הכח ינתוש אותי, ואני שוב יסתגר. שוב יהסס. ושוב יהיה כמעין חידה לא פתורה. אני לא ידע מה טוב ומה רע. ואז אני יבחר בדרך השגויה, יחזור אל עקבותי ויתחיל מההתחלה. ואני יהיה לא בטוחה. עד שאני יהיה גדולה, עד שאני יהיה מסכילה. ואז בא עוד משהוא רע ואני לא מבינה למה הכל קורה רק לי? עשיתי משהוא רע? ואני זועקת לשמים, למרומים. מביטה סביבי באנשים, ומרגישה חסרת אונים. אז אני מחלקת לכולם חיוכים. כי אני רוצה שהעולם יחייך. אז אני מספרת סיפורים מצחיקים, ועושה מעשים טובים, העולם סביבי צבוע בוורוד. אולם אני. אני צבוע בשחור. עניי מזגזגות מאושרות מכל החיוכים, מסתפקות מכל האנשים שכבר לא עצובים. אך אז הן חוזרות לכפות ידיי החלקות. ושוב הן דומעות. הן רק מנסות להיות טובות ואוהבות. אז הן מקוות שהעולם יראה לכולם יותר יפה, וגם א בישבילן העולם יהיה לא מובן. הן מצפות מכולם לחיוכים.