אני לא השתניתי!

אני לא השתניתי!
—————
-״אני לא השתניתי!״ אני אומרת בביטחון מלא
-״עם לא השתנית אז מה את? מי את? אני כבר לא מכיר אותך!״ הוא חצי צועק לעברי
-״החיים שינו אותי״ אני עונה בלחש עם דמעות שעומדות לרדת בלי אישור
-״למה את לא יכולה להודות בזה שהשתנת?! למה את צריכה להאשים מישהו או משהו?!״ הוא צועק עליי והדמעות זולגות
-״אתה שינית אותי, ההורים שלי שינו אותי, האחיות, החברים, הדברים שעברתי, סבא שלי שינה אותי… בעצם שתיהם- סבא מצד אמא וסבא מצד אבא…״ אני אומרת בלחש, עוצרת לדקה וממשיכה-״אתם שינתם אותי!״ אני צועקת בוכה תוך כדי, מודעת לזה שהאיפור מרוח ואני נראת כמו הצרות של העולם אבל זה כבר לא מעניין אותי… אני לא הבת הכי שווה, הדבר היחידי שיש לי או שבעצם אין לי זה אופי וגם הוא חצי חרא, אני מרגישה לבד בעולם, אני יכולה לצעוק ואף אחד לא ישים לב, מי שיראה אותי לא יבין מה יש לי…