אני לא בסדר

"היי, את בסדר?"הוא שאל והתיישב לידי.
"למה שתרצה בכלל לדעת?" שאלתי אותו וחיבקתי את ברכיי.
"משום שאני חבר שלך"הוא אמר אך לא נשמע לגמרי בטוח בזה.
"חבר שלי" מלמלתי ולא יכולתי לעצור את הצחוק יותר.
"אני כמעט בטוחה, שחברים לא משפילים אותך
וצוחקים עלייך מול כול בית הספר" אמרתי לו והמשכתי
בצחוקי המריר.
"תקשיבי, אני יודע שזה נראה רע, אבל הם לא השאירו לי ברירה"
הוא אמר וניסה לתפוס בידי.
"הם החזיקו לך אקדח לראש?"שאלתי אותו,
"כי גם אם הם החזיקו לך אקדח לראש,
עדיין היו לך מאה דרכים לפחות להתחמק מזה"
אמרתי.
לא יכולתי לסבול יותר את חברתו, לכן,
קמתי והתכוונתי ללכת.
אך לא סיימתי,
הו, לא, אפילו לא קרובה לזה.
"לדעתי, פשוט לא רצית לראות את שאר האפשרויות,
את העובדה שיש סיכוי שלעולם לא תהיה אחד מהם"
אמרתי לו, ולרגע, צץ זיכרון,
איך אותם נערים בדיוק, מציקים לו ואני עומדת לצידו,
אך הוא לא עשה את אותו הדבר בשבילי.
"ויודע מה?" אני לא בטוחה למה אני ממשיכה לדבר,
אך לא יכולתי לעשות יותר דבר.
"מה?" הוא שאל בשקט, מקווה להיעלם.
"אני לא בסדר" אמרתי לו, ודמעה ירדה במורד לחיי.
"בזכותך, אני לעולם לא אהיה בסדר"