אני כל כך לבד – פרק ראשון

אני תולשת כמה דפים מהמחברת,מקצרת את הדף בחתכים ומחלצת את הפקק.היד שלי רועדת,אני נושמת נשימה ארוכה ומתחילה לרשום.המשפטים האלו תיארו אותי,זאת הייתי אני.הסימונים השחורים בצבצו בדף הלבן בנתיים שאני פשוט משליכה אבנים מליבי.
אני אוהבת את הכתב שלי. הוא כדורי וקטן,נורא בולט,מסולסל במקומות הנכונים.
אני רוצה שזה יראה בולט,זה אמור להעביר מסר.
אני מושיטה את ידי לעבר המצלמה שאמורה לתעד אותי.אני תכננתי לספר לעולם על חיי בדף.
דף תלוש.
הדף הוא הדבר שתמיד עזר לי,סיפרתי לו הכל מהכל.הגיע הזמן לשתף את העולם ולא רק אותו.לא רק את הלב שלי והדף.אני רוצה שאנשים יראו מה עברתי לאורך השנים הללו.
אני לא צריכה עזרה לא ממש לא.זאת לא הייתה הכוונה המדויקת.
הכוונה הייתה שאנשים ילמדו מהטעות החמורה שלי.שיעברו טוב טוב על הפעולות הקטנות שעשיתי כדי להגיע למקום כזה ביקורתי ולא נעים ויעשו את ההפך.
אני מפזרת את שיערי.הוא גולש בכתפיי ונופל בחבטה בגבי.
למקרה של התפרצות בכי שמתי כמה מגבוני טישו.
אני תכננתי הכל.
אני ידעתי שאני אתפרץ בבכי בגלל שלא אצליח להישאר חזקה מספיק.
סיימתי.הדפים מושטים בשולחן.
אני מתחילה לצלם.

ההרגשה הייתה כל כך טובה,אני מרגישה חופשיה ואולי קצת עצובה.כן,בכיתי לא מעט.אולי מגבוני הטישו עזרו לי להסתיר את הדמעות אבל היו כמה סימנים שאי היה אפשר לחסום מלבלוט.
אני מחזיקה בקלטת,הקלטת החשובה ביותר בחיי,כי היא מספרת עליהם.על החיים שלי.
אני קורעת את הדפים לאט לאט.
שותה מים ומתכוננת לשינה.
"לילה טוב" אני מחייכת לכוכבים.