אני כועסת

אני כועסת, כועסת עליו נורא.
בזמן שאני מתאמצת, לומדת ועובדת, ועוזרת ומבשלת, הוא יושב, שוכב, הולך, יושב, אני כועסת. כועסת שהוא לא מראה שאוהב אותי, שהוא כל כך שקוע בבעיות שלו שאין לו זמן לתמוך בי, ובקלות הוא שוכח מה אני עושה בשבילו. אני כל כך כועסת שהוא לא יכול לחבק אותי, או לתת לי חיוך ולא להפיל עלי האשמות ריקות מתוכן, רק כי גם הוא כועס. אני רוצה רק חיוך, ואני ארגע ואחכה בסבלנות.
אבל הוא לא מחייך, הוא מאשים אותי וטוען שאני כמו כולם, ושאני בעצם עושה רק לו רק נזק. ואם אני אנסה ללכת הוא יתפוס אותי וישאל איך יכולת לעזוב אותי, בתקופה כל כך קשה בשבילי. ואני אסתכל ימינה, שמאלה, ולא הבין מה קרה.
מה הוא אמר לפני דקה? איך אני תמיד רעה. ולמה תמיד אני חייבת לסלוח, ולאהוב ולדחוס את הכעס לפעם אחרת. ופעם אחרת לעולם לא באה, ברגע שאני נותנת לכעס לצאת, הוא תוקף חזרה ואני לא מסוגלת להתווכח או לומר עוד מילה, בגלל שתמיד יש לו מה לענות, ואם לא הודה בזה שהוא צודק הוא יאמר לי ללכת,
ואחרי שאקשיב לו הוא יגרום לי להתחרט.
אני אוהבת, אוהבת אותו נורא. למה אני חייבת להמשיך להתמודד עם בן אדם
שחשבתי שייתן לי עתיד, שיכבד את הבקשות שלי, שיהיה שם בשבילי.
למה אני נשארת, כשזה כבר כמעט וודאי ששום דבר לא יצליח, וכשאני יודעת שעם קושי וחולי אנחנו לא באמת מתמודדים.
יכול להיות שאני באמת הבן אדם הרע, ואם זה נכון אז הפתרון הוא אותו פתרון.
אבל אני כועסת ואוהבת ופשוט נשארת. נותנת לזה להדרדר, כי רק בגלל שיש עוד סיכוי קטן שהכל יעבוד אני אקח את הכעס ואשים אותו בצד. אני אכעס אחר כך