אני, ים והים

אני יושבת מול הים, על סלע גדול אפור וחלקלק, וחושבת לעצמי
´איך זה שכזה מקום יפה, ומרגיע, יכול להיות כלכך מסוכן ומכוער?´
אני אוהבת את הים. תמיד אהבתי.
עד היום בו הים, בלע את ים.
חחח איזה אירוני, ים, וים.
אני מרימה אבן קטנה ועגולה, וזורקת אותה הרחק אל תוך הים הרטוב.
השמש כבר מתחילה לשקוע, וקול הגלים המתנפצים על המזח הקרוב משבית את הדממה.
אז על מה סיפרתי קודם? אה כן, על ים.
´היי, אני גל. רוצה לשחק איתי?´ -אני לעולם לא אשכח את היום ההוא, היום בו פגשתי את ים.
זה היה ביום הראשון לגן חובה, קצת אחרי שעת סיפור, בהפסקה.
ים היה אז ילד חדש בגן, ואני, בתור ילדה שלא היו לה הרבה חברים, ניסיתי לנצל את ההזדמנות.
מאותו הרגע אני וים הפכנו לחברים הכי טובים. הזמנים עברו ועלינו ביחד לכיתה ז´, לחטיבה.
´ים! אתה בא לים?´ כבר הפך למשפט הקבוע שלי באותה תקופה.
אהבנו את הים, כמה שאהבנו את הים..
היינו נכנסים ביחד למים העמוקים עמוקים, משפריצים אחד על השני ומחפשים דגים.
בשנה שלאחר מכן, ים היה בא הרבה יותר לים, הוא היה בא לפה לבד
להתבודד, לחשוב.
´ים, אתה בא לים?´ -´לא, לא עכשיו. אין לי זמן´ היה עונה, כמעט כל הזמן
יום אחד אחרי הלימודים ניגשתי אל ים במהירות
´ים, אתה בא לים.´ אמרתי והפעם כעובדה, לא שאלתי אפילו והתחלתי ללכת.
ים בא אחריי, והתיישבנו במקום הפרטי שלנו, על הסלע האפור הגדול שליד המזח, אחרי כמעט חצי שנה שלא היינו פה ביחד.
´אנחנו צריכים לדבר´. אמרתי לים, והוא לא השיב, רק הביט הרחק אל הים.
באותו היום הוא סיפר לי, דברים שלא ידעתי
דברים, שאפילו עיוור יכל לראות.
הייתי כלכך עסוקה בעצמי, עד שלא שמתי לב
איך חברי הטוב ביותר
לאט לאט מתפוגג.
היו מציקים לו בבית ספר, וההורים שלו עמדו להתגרש.
אף אחד לא באמת שם לב לים, כמו שהוא אמר, חוץ מהים.
מאותו הערב היינו נפגשים, כל יום, על האבן הגדולה שליד המזח, מול הים
וים היה שופך, הכל, מספר, בוכה, מתייעץ. ואני, אני הייתי עוזרת, או מנסה לפחות.
ניסיתי לעודד, להגיד לו שזאת רק תקופה וזה יעבור
אבל ים, לא האמין, אמר שהוא תקוע ב´חור שחור´.
חצי שנה אחרי, ביום בהיר אחד, ים כבר לא בא לבית ספר.
ים לא נמצא. הוריו כמעט ולא שמו לב שהוא חסר, אבל המנקה של הביניין, אמר להם שהוא לא חוזר. ´ים? יםם?!!´ פצחתי בקריאות והלכתי בריצה אל המקום הסודי שלנו, לבד, על האבן מול הים.
על אותה האבן היה מכתב. המכתב הראשון, והאחרון, שכנראה אקבל ממך.
במכתב, היה רשום כל מה שעברת בחודשים האחרונים, גם הדברים שלא העזת לספר לי, הנוראיים ביותר. על איך שהיו מציקים לך כל יום ומשפילים אותך מול כולם, על התמונות שלך, שפורסמו לאחר שעברו עריכה ממוחשבת.. על הקללות והמכות שהיית סופג כל יום מחדש, ואפילו על חברייך הטובים ביותר, שכבר הפכו עם השנים, מחברים, לאוייבים.
ואני, אני הייתי כלכך עיוורת, שלא ראיתי את כל זה. שלא הבנתי מה באמת עובר עלייך.
´ואם תרצו למצוא אותי, אני בתוך הים. עמוק בים.´ כך סיים ים את המכתב.
´ים? ים?!!´ אני זוכרת איך צעקתי באותו היום, וסערת רגשות התעוררה בתוכי.
עצב, בכי, פחד ובדידות נוראה.
לבסוף, מצאו את גופתך, ים, עמוק בתוך הים.
ואת אותו מקרה, אני לעולם לא אשכח.
הכנסתי אז, את המכתב לבקבוק קטן, והשלכתי אותו הרחק אל תוך הים. שיטבע, יעלם, ואולי אקבל בתמורה מהים, חזרה את ים.
אך מאז אותו היום, לא העזתי להיכנס לים,
לא עכשיו, ולא לעולם.
אני רק יושבת על האבן האפורה, ומקשיבה לגלים שמתנפצים על המזח
יושבת במקום שלנו,
טוב,
לפחות פעם הוא היה כזה..