אני טרוריסט
לצליל של המילה "מלחמה" יש טעם חלוד על לשוני. לא בהכרח מפני שאני צעיר, או שאני אדיש, או שאני מתל אביב. אני גם לא כל כך חולמני או מרוחק. ולמען הסר ספק, אני גם לא באמת יודע לטעום צלילים.
המילה עצמה לובשת צורה של מפתח חלוד וזקן. מאותן מפתחות שמהותם ויעודם נשכחו עם השנים, וכעת משמשים כתזכורת למנעול כלשהוא. כמו צדפה יבשה על חוף הים.
לאחרונה המילה "מלחמה" מתגלגלת על הרבה מאוד לשונות, והיא נצבעת בגוונים משתנים של יאוש, כעס, בהלה, פחד, גאווה, אדישות, כאב, נחישות וכו"…
זה משמן את המפתח החלוד בתוך הראש שלי ומכריח אותי לחשוב על המצב. לבחון נקודות מבט, להזדהות, להסיק מסקנות, להביע דעה ולהתבטא.
לא שאני מתלונן או משהו, נושאים לחשיבה הם כמו ספרים על מדף בשבילי. וגם ככה הספריה בתוך הראש שלי דלה ומצומצמת… לא חשוב, נמשיך.
האמת המרה היא זו, אני עצוב.
אני לא אדם שיש לו נטיה להיות עצוב או שמח. או עקשן או ותרן… אין לי בעיה עקרונית עם פיוס, ומצד שני גם לא עם אלימות. אני בסך הכל שואף להיות הגיוני בהתאם לנסיבות.
"מוות לערבים!" "יטבח אל יהוד!" שלושה ילדים נחטפים ונרצחים, ילד ערבי נשרף למוות. סירנות. מקלטים עם צבע מתקלף מבושמים בטחב ואבק. נשים מושפלות על הגבול, בכי של אובדן, פחד. ילד בן 5 ספוג בדם האב השאהיד. תמונות! סרטונים! תמונות! הסברים! תמונות! הסברה! מהומות! הפגנות! מחבלים מסתננים מהים, פצצות קוטלות משפחות שלמות בעזה. חמאס! הכובש הציוני! למען האומה! למען המשפחה! למען העתיד! בשם אללה! בעזרת השם! דגלים ברוח. שמיים בוערים ואדמה ספוגה. שנאה! נקמה! נקמה!!!! אני לוחץ רגע Pause.
אני ישראלי במדינת ישראל, ובאופן טבעי למדי אני רואה דברים דרך העיניים הלאומיות שלנו. ככה נוח לי, ככה נוח לכולנו. אבל האם זה נגמר שם?
אני עוצם עיניים. מנתק את הלב המשוחד שלי מהמוח ועף משם. הגיע הזמן לנעול נעליים אחרות.
אני עומד על גג הבטון עם אחמד ועלי במאין משולש גב אל גב. שלושתינו סוקרים את השמיים מלאי הכוכבים כאילו היינו אסטרונומים.
הכוכבים מנצנצים בהתלהבות כזו שמגרה את העין להתמקד בהם. אבל אסור לאבד ריכוז, לא עכשיו.
העיר כולה כבויה אחרי רדת החשכה. אלו ההוראות שקיבלו התושבים, וגם ככה אין יותר מדי חשמל לבזבז.
אני מלכסן מבט לעומר שניצב כמה מטרים הרחק מאיתנו, הוא בדיוק מסיים לכוון את הרקטה האחרונה של היום הארוך הזה. אני אף פעם לא יודע אם הרקטות האלו פוגעות במשהו בכלל. אני ספק בכך, למרות שתמיד ממשיכים להגיד לנו שכן.
ארבעתינו חשים באותו האופן, וברגעים שקטים אנחנו אפילו מעלים את השאלות והספקות בינינו לבין עצמינו. אבל לעולם לא בפני זרים, אם השיחה שלנו תתגלגל לאוזן הלא נכונה אנחנו עשוים למצוא את עצמינו תלויים בכיכר העיר.
"מטוס" קורא עלי בלחש וכולנו נשכבים על הרצפה, זה תמיד רגע מלחיץ.
המטוס חולף מעלינו וממשיך בדרכו דרומה, אנחנו מביטים בו לרגעים ספורים וחוזרים לעמדותינו.
אחמד מלכסן מבט לשעון היד "יאללה" קובע כאשר מגיע הזמן. עומר מצית את הפתיל וארבעתינו רצים לכיוון דלת הכניסה לגג.
בכמה רגעים שריקות מחרישות אוזניים משסעות לגזרים את דממת הלילה ועשרות חיצי אור קורעים את השמיים לכיוון צפון. הם נראים כמו להקת ציפורי אש ענקית בעונת הנדידה.
אנחנו רצים אל הגי'פ ועלי מתניע אותו במהירות. אנחנו מאיצים הרחק משם בדריכנו לביתו של עומר. יש לו בית קטן אמנם ונאלץ להצטופף על הרצפה… אבל זה בהחלט עדיף על פני נסיעה כל הדרך דרומה לאיזור שבו אני, עלי ואחמד גרים.
חוץ מזה, אשתו נחמדה והיא תמיד מכינה לנו קצת אוכל בעוד שהילדים נרתמים בשמחה לעזור לנו עם הציוד. משפחה נפלאה יש לו לעומר.
כצפוי, אנחנו שומעים פיצוצים רועמים בחלקים שונים של העיר. המטוסים הציונים באים ונעלמים כמו ברקים בסערה.
שמונה, אולי תשעה פיצוצים כבירים נשמעים וההדף מרעיד את חלונות הג'יפ מעט. כבר הספקנו להתרגל לזה.
אנחנו חולפים על פני כמה בניינים אפורים וזהים. אחידים ברמת ההזנחה שלהם.
עלי מסובב את ההגה אל פניה חדה ועוצר בבת אחת את הג'יפ "אללה…" מסנן בין שיניו.
ענן אבק ואש, בניין מפורק ביסודותיו ובוער למחצה. הבניין שבו גר עומר נראה כעת כמו גחל בשיא הדרתו.
הוא מתפרץ מתוך הגי'פ ואנחנו בעקבותיו "חכה עומר!" אני קורא כשהוא נעלם דרך מסך עשן שמתפס גבוהה אל הכוכבים. כוכבים שלא ינצנצו עוד הלילה.
אנשים בורחים לכאן ולכאן, מחפשים מקלט מההרס והחום. תוהו מוחלט. אימהות צווחות בשמות ילדיהם, ילדים לוחשים חרש את שמות אחיהם הבוגרים. גופות מוטלות על הרצפה, ריח חריף של דם ובשר צרוב. צרחות היסטריה ותפילות בוכיות משמשות כמוזיקת רקע לסצנת האימה. אנחנו סרים אחר צעדיו של עומר בלי להחליף מילה. אני מבטיח בליבי שאשוב לטפל בפצועים כאשר נחלץ את אשתו וילדיו של עומר מהריסות הבניין.
"עומר!" קורא אחמד כאשר מוצא אותו. עומר כורע מעל גוף צעיר וחסר נשימה ועל אף המהומה המתחוללת אפשר לשמוע בכי בוקע מגרונו המחוספסת.
פניו של הילד מרוסקות ובכל זאת אני מזהה אותו כבנו הבכור של עומר, עוד לא מלאו לו 11… Pause.
הסצנה הזו היא אמנם פרי דמיוני המוחלט. אך עד כמה היא רחוקה מאוד מהמציאות?
אני לא יודע מה איתכם, אבל אני מרגיש שאנחנו מתעסקים פה עם בני אדם. כאלו שחולקים איתנו את אותם הרגשות ונושמים את אותו האוויר… ובכל זאת.
חשוב לי להבהיר את העמדה שלי בנוגע ל"מלחמה" שלנו. אנחנו לא הטובים. אנחנו גם לא הרעים. לדעתי, "טוב" ו"רע" הם בסך הכל מילים שאנחנו (המין האנושי) המצאנו. כן כן, רק מילים.
מטעמי נוחות אנחנו משתמשים במילים האלו, אבל אסור לנו לשכוח שהן אינן אמיתיות באמת.
אנחנו צד A, והם צד B לצורך העניין. בלי טוב. בלי רע.
אני מצליח להכניס את עצמי לנעליים של הערבים, המחבלים, הרוצחים וקיצוניים ביותר ולהבין אותם. להבין את הסיבות שלהם ואת המניע שלהם, גם אם אני לא מסכים איתם.
אני מצוטט משפט "רק אם אוהב את האויב בכל ליבי, אצליח להביס אותו" (טוב נו, בערך ציטוט… מה אני אפתח עכשיו את "המשחק של אנדר"?)
תגובות (29)
אני מאוד מאמינה בכך שלכל מלחמה יש שתי צדדים אז ניקח את 2 הצדדים לא?
"בת גלים..אנחנו מצטערים אבל..מצאנו אותם.." אני שומעת את המילים אבל הם לא מחלחלות לראשי "הם מתים..גיל עד..מת..נרצח..אני מצטער.."
אני נודדת במחשבתי ללפני לא הרבה זמן..זה מרגיש שנה? אולי שנתיים? אני לא בטוחה..אבל אני יודעת כמה זמן עבר. 18 ימים.
לפני 18 ימים שיראל חזרה מהפיצה השעה היתה בערך 1.. היא ראתה שגלעד לא נמצא. הוא אמר לה שהוא יוצא עכשיו מהישיבה עם נפתלי. הוא יצא ב10, אם הוא לא היה מגיעה עד עכשיו הוא היה מתקשר. טלפון אחד. שני. לא עונה.
"גלעד? איפה אתה? צריך לבוא לאסוף אותך?" סמס ראשון, שני. לא עונה.
היא מתקשרת לנפתלי. גם לא עונה.
היא מנסה טיפה לברר עם חברים אם יש הם יודעים איפה הוא. יש לה את המספר שלהם בגלל שגלעד מדבר אייתה דרכם בוואצאפ. טלפון למדריך גם הוא לא יודע.
מנסים לברר. ב3 הולכים למשטרה.
שם זה התחיל.
18 ימים שהיא התפללה.
18 ימים שהיא התחננה.
18 ימים שהיא קיוותה.
18 ימים שהיא בכתה.
18..איזה מספר יפה זה 18? איך גיל עד תמיד רצה להגיע ל18..עכשיו..הוא לעולם לא יגיע.
18 ימים שאחריהם הלב נשבר.
בסדר אבל לכמה זה כבר קורה?! כמה ילדים כבר נחטפים? וואלה צודק.
"ליאה שוב עשית פיפי במיטה? דיברנו על זה. שיש לנו פיפי באמצע הלילה מה עושים?" הולכים לשירותים.." היא לוחשת. "נכון! את כבר נגמל למה שוב את עושה פיפי במיטה?" "אני מפחדת.." היא לוחשת כל כך בשקט שאני כמעט לא שומעת.."ממה מתוקה?" "אני מפחדת שאם אני אצא מהממ"ד תהיה אזעקה ואני לא אספיק" אני שותקת. מה אני אמורה להגיד בכזה מצב? אין ספר חוקים מה להגיד לבת שלך כשהיא אומרת כזה דבר..
"מתוקה את רוצה שאני אבוא לישון איתך הלילה? מה את אומרת שנעשה אני ואת מסיבת פיגמות? ואז אם תצטרכי פיפי תעירי אותי ואני אשמור עליך..?" אני משקרת. אני לא יכולה לשמור עליה והיא יודעת את זה.
"אמא היום אני הולכת לגן?" היא שואלת אותי "ברור. למה שלא?" אני שואלת.
"ואם היום יהיה אזעקה שוב נשכב על הרצפה עם הגננת מיכל?"
שתיקה.
"אמא עכשיו זה אזעקה ששותקים או אזעקה שעומדים בשביל החיילים שמתו?"
שתיקה.
"אמא עוד חיילים מתים היום?"
שתיקה.
"אמא לא יפגע בי טיל היום?"
שתיקה.
"אמא אני לא אמות היום?"
שתיקה.
הרבה פעמים אנחנו לא רואים את האויב שלנו כבן אדם, אתה צודק. אבל לפעמים..לפעמים אנחנו כל כך רואים את האויב שלנו כבן אדם שאנחנו כבר שוכחים שגם אנחנו בני אדם.
לפעמים אנחנו כל כך בוכים על הילד של עומר שהרג את דניאל בן ה4, שאנחנו כבר שוכחים לבכות על דניאל בן ה4.
אנחנו צריכים לראות את האויב-צודק.
אבל אם זה או אנחנו או הם, אני בוחרת בנו.
אם זה דניאל או הבן של עומר אני בוחרת בדניאל.
אם זה מחבל או גיל עד, אייל ונפתל אני בוחרת בגיל עד, אייל ונפתלי.
אם זה עומר או בת גלים. אני בוחרת בבת גלים.
המשפט שהכי כעסתי עליו היה "הלוואי שאני אזכה לראות את היום שבו ה"סירנות" יושמעו רק ביום הזכרון.."
בתור בת למשפחה שכולה תן לי להגיד לך שזה יום קשה. זה יום שאחרים מנחמים אותך על הבן שלך שנפל. זה לא יום שאתה זוכר את הבן שלך כי איזה מין אבא לא זוכר את הבן שלו? לא אני. לא אף אבא אחר. מבחינת משפחות שכולות כל יום הוא יום הזיכרון.
סירנה של יום הזיכרון היא תוצאה של סירנה של טיל.
אנחנו העם היחיד שלא מתחיל מלמחמה כדי לנצח אלא כדי להגן על עצמו. אל תשכח את זה.
היי, הכותב כתב על זה משהו בסוף. נראה לי שהוא אמר בדיוק מה שאת אמרת ספיר.
בכל אופן תגובה יפה! נהניתי לקרוא :)
את טועה לגמרי ספיר… צה"ל אמנם מציב יעד להגן על הגבולות אבל מה שקרה בעזה זה כיבוש לכל דבר. ( אני לא נוקט עמדה בעניין, אבל רק מציב עובדות)
אגב, עושה רושם שהילדים בעזה סבלו לא פחות מהילדים פה בארץ. למרות כל הנסיונות לחיסולים ממוקדים עדיין נהרגו כמה מאות של אזרחים.
שם למשל אין "נפגעי חרדה" או דבר כזה. רק פה בארץ אנחנו מחשיבים מישהו שנבהל למישהו שנפגע. אבל היי, זה סימן טוב לא? זה רק אומר שבאמת ידינו על העליונה
נכון שבני משפחות שכולות זוכרות כל השנה את בן המשפחה שלהם, ולא נזכרות בו רק ביום הזיכרון. זה ברור.
אבל אם יש מישהו עם חרדת מעליות, האם אסור לי לקוות שישימו מעלית בבניין גבוה?
אוקיי, דוגמה ממש לא דומה, אבל ככה זה. לי מותר לקוות שתהיה מעלית, ולו מותר לקוות שלא תהיה מעלית. חוץ מזה, עדיף שיום הזיכרון יזכיר לנו את החללים שהיו לנו עד עכשיו וזהו, מאשר שיהיו אזעקות שיוסיפו חללים.
חשיבה קרה, זה נכון, אך הגיונית למדי ומתמטית.
מובן שאנחנו בוחרים בנו, אבל גם הם בוחרים בעצמם. כצד במלחמה אני לא מצפה ממני וממך אחרת, אבל אני גם לא אצפה אחרת מהם. חוץ מזה, אולי אני לא מחוברת למציאות, אבל קשה לי להאמין שילדה באמת שאלה אם היא תמות ולא היה מה לומר כי יכול להיות שהיא תמות. יש לנו כיפות ברזל וממ"דים ומקלטים. מאוכלוסייה אזרחית מתו אצלנו אחדים.
אגב, סירנה זה הקול שמשמיעות ניידות כבאיות ואמבולנסים. כשיש טיל זו אזעקה וביום הזיכרון זו צפירה, רק למען הדיוק.
כתבת גם "מאין" במקום "מעין" ו"הייתי ספק בכך" שהוא משפט שלא נראה לי תקין כל כך.
אתה צודק. זה לא "כוחות". מצד שני, לרוב הם אלה ש"מתחילים". זה כמו שאנחנו לא נלך להילחם מול ארצות הברית, כי אנחנו יודעים שנפסיד. מה אתם חושבים שקורה אם מקסיקו יורה על ארצות הברית? להתראות מקסיקו ושלום לך דרום ארצות הברית.
בהתחלה השתמשתי בכוונה במרכאות, כיוון שזה סלנג של ילדים. יש במלחמות האלה משהו ילדותי ופרימיטיבי ביסודו, להילחם על טריטוריה. נכנסת? אני אראה לך. עשית ככה, אני אחזיר לך. שמעתי רעיון על זה שכל המלחמות ומשחקי הספורט הם בעיקרם דרך לשחרור האלימות. למה אנשים מוכנים לצפות בסרטים אלימים אם אנחנו שוחרי שלום? זה בא אלינו במקום ללכת אל אדם אמיתי ולתקוע בו אגרוף.
בקיצור, אפשר לומר שהמלחמה היא מיותרת וכהנה וכהנה. ומה נאמר? זה באמת נכון. הרי אם היינו מסתלקים לבד והורגים את עצמנו על הדרך, הם לא היו נלחמים בנו. זה לא בשביל הכיף.
אבל קודם כל תביאו לי אדם שלא רב בחיים שלו עם אף אחד ועם כל אחד הגיע לפשרה ללא ויכוחים קודמים. כשתמצאו אדם כזה, אנא שכפלו אותו והחליפו את המנהיגים בעולם באדם הזה. תודה.
לא הבנתי כל כך את הדוגמה עם המעלית. זה די תסבך אותי האמת חחח מה רצית להעביר בעצם?
המשפט שהכי כעסתי עליו היה “הלוואי שאני אזכה לראות את היום שבו ה”סירנות” יושמעו רק ביום הזכרון..”
בתור בת למשפחה שכולה תן לי להגיד לך שזה יום קשה. זה יום שאחרים מנחמים אותך על הבן שלך שנפל. זה לא יום שאתה זוכר את הבן שלך כי איזה מין אבא לא זוכר את הבן שלו? לא אני. לא אף אבא אחר. מבחינת משפחות שכולות כל יום הוא יום הזיכרון.
-ספיר
אז אני אמרתי, שאם אני רוצה משהו שמישהו אחר לא רוצה שאני ארצה – זו זכותי. אני יכולה לקוות שלא יהיו יותר חללים גם אם יש משפחות שכולות "יש לנו תמיד יום זיכרון" והכל.
אמרתי שהדוגמה מעפנה, אבל זה מה שעלה לי לראש באותו הרגע ^^'
אהה הבנתי את הרעיון. טוב אמרת :)
אני ממש ממש לא חושבת שצריך יכשיו להיכנס ולשטח את עזה.
ממש ממש לא. ואם זה מה שהבנת מהדברים שלי אז זאת טעות.
אני התכוונתי שאת המלחמה הסאת לא אנחנו התחלנו.
את המלחמה הזאת הם התחילו-הם ירו ראשונים והם אפילו נכנסו קרקעית ראשונים (מנהרות).
הילדים של עזה סובלים נכון. הם יותר סובלים מהחמאס מאשר ממנו והם סובלים יותר בגלל (!!!) החמאס.
החמאס מתחבא באוכלוסיה אזרחית, אנחנו לא רוצים לפגןע בבית חולים אבל אם ראש החמאס מתחבא שם ואם יורים משם טילים על נחל עוז. ואם ואם ואם..אז כן בצער רב-וכן זה עצוב- אנחנו נאלץ לירות בהם.
כל מדינהאחרת בעולם לא הייתה מתלבטת אפילו אם לעשות את זה או לא ופשוט הייה יורה בהם-אנחנו מוסריים אנחנו מתלבטים.
מגנים את מדינ
ישראל יותר מכל מדינה אחרת בעולם! בסוריה טובחים באנשים כמו בחיות! באיראן דאעש עורפים ראשים! בעירק ארצות הברית הורגת מליונים!
בברזיל לפני המוניאל (שכל המדינות הנרות השתתפו בו) הרגו מאות לפני כן כדי לבנות את המקום!
בסין מעבידים אנשים כמו חיות!
ומה אומר העולם? אוי אוי אוי איזה עצוב-וממשיך בחיו.
אבל לא עלינו ישראל החוצפנית מגנה על עצמה?! תפתחו ועדת חקירה!
בתור אחת שיוצא לה לעבוד בגנים לפעמים תן לי לספר לך על משחק חדש של הילדים- ילד אחד עושה קול של אזעקה וכולם רצים להתחבא מתחת למגלשה.
אם זה לא טראומה דל ילד מה כן?!
וזה בטווח הארבעים תאר לך מה עובר על ילדי נחל עוז ומה עובר על ילדי שדרות שחהר דלהם לא חזר לגן השנה כי ירו עליו והוא לא רץ מספיק מהר?!
אני לא מתנצלת שיש לי כיפת ברזל ואת היכולת להגן עלי אני אשתמד בכל מה שיש לי!
מצטערת על כל הדגיאות כתיב אני מפלאפון..
וחוצמזה ברור שמעט הקצנתי את הקטע של הילדה ששואלת אם היא תמות היום אבל..זה באמת כל כך רחוק מהמציאות,
וואו, הזדהיתי כל כך.
גאוני..ונכון כל כך, תודה לך על הקטע הנפלא הזה!
כתיבה מבריקה. מאוד אנושית, אבל בו זמנית גם חדה ועוקצת.
מאוד נהניתי לקרוא והמסר עבר בצורה ברורה מאוד! מחכה לראות עוד
דברים ממך
גדול ! אתה סוג של אתאיסט מלחמות, כתיבה מעולה. תהיה בטוח שהעברת בדיוק את מה שרצית להעביר.
זה מדהים. ברצינות שזה פשוט מדהים, ואין לי עוד שום דבר לומר על זה.
העברת את הכל בצורה כל כך טובה… פשוט וואו
אהלן חבר'ה. תודה רבה על התגובות החמות. לא מובן מאילו בכלל!
מוזמנים לקרוא את הסיפור החדש שהעליתי (אמנם העליתי אתמול, אך הוא נכתב לפני שנה ) -> אביר המאה ה – 21. הסיפור הוא יותר סיפור מאשר הבעת עמדה פוליטית. מקווה שתתחברו.
לפחות אנחנו לא הורגים חפים מפשע…
כשאתה תיארת בסיפורך אתה הוצאת את הערבים בתור אנשים חפים מפשע לחלוטין שבסך הכל מגנים על עצמם.
לדעתי אתה מטשטש את המציאות.
שלא תחשוב, אני לא בעד רגשות שנאה ונקמה אני רק אומרת, יהודים לא ידרסו סתם ילדה בת שלושה חודשים… יחטפו שלושה ילדים חפים מפשע ויהרגו אותם… בגלל זה יש הרבה ערבים שתומכים בנו. אצלינו באמת וזהו.
היי אדון "מישהו1". שמח שקראת לעומק הדברים עד הסוף.
הרשה לי רק להעיר בפנייך כמה דברים חשובים.
ראשית, הייתי שמח אם היית מתייחס לסיפור מנקודת מבט ספרותית גם ולא רק פוליטית… זה כמובן לשיקולך :) אבל הייתי שמח.
אם כבר פוליטית, ישראל מואשמת ברצח חפים מפשע בכל רחבי העולם. ובאמת חפים משפע נהרגים ביוזמתינו. בהפצצות של צוק איתן מתו מה? כמה מאות שלא קשורים? ועמוד ענן? עוד איזה 1500? ישראל כן פוגעת בחפים מפשע. פה אין שאלה. השאלה היא אם זה באמת באשמתינו? לדעתי לא. הרי המחבלים של חמאס מתחבאים באוכלוסיה לא ככה? אז מבחינתי זו בעיה שלהם.
מה שניסיתי להציג זה את נקודת המבט שלהם לכאורה. איך שהם עשויים לראות את הדברים.
רציתי להציג נקודת מבט של אדם עם משפחה ורגשות. אדם שעושה דברים כי אומרים לו לעשות אותם והוא חייב לציית. זה הכל.
הנקודה הייתה שאנחנו נלחמים בבני אדם עם אמונות שונות. לא מפלצות מהגיהינום. בסך הכל בני אדם. וחשוב לזכור את זה גם על רקע הרעש הבלתי פוסק שיוצרת התקשורת בכל הזדמנות.
הייתי חייבת להגיב לתגובה הזו ספציפית:
אנחנו כן הורגים חפים מפשע, אומנם לא בכוונת זדון – אך זה ממש שגוי להגיד שאנחנו לא.
ואגב, יהודים מסוגלים ליותר מהדוגמאות שציינת.
אבל עזבי, זו דעתך וזה סבבה.
קראתי את זה בתחילת השבוע, אני עדיין מחפשת את העמדה שלך.
כאילו, אתה מציין כמה שאנחנו הורגים חפים מפשע אבל אנחנו לא אשמים. לא במבצע צוק איתן. אני מניחה שאתה רואה חדשות, ובכן היו הרבה צילומים על זה שנם מחביאים משגרי טילים בבתי ספר! מקום שילדים- חפים מפשע- נמצאים בו. אחר כך הם רצים ובוכים לכתבי חדשות מכל העולם שאין להם בית. נו באמת.
ומה איתנו? חודשיים של חופש לדאוג לא להיות רחוקים מידי מהמקלט! ועזוב את החודשיים האלו, ביום יום! הם רודפים אחרינו! אנשים – יהודים – מתים כשהם באוטובוס! בבית הפרטי שלהם! ברכב הפרטי שלהם! כשזה מגיע למצב כזה שבמרחב המוגן שלך אתה לא יכול להיות מוגן… זה כבר נורא ואיום.
ולמרות מה שכתבת כאן, הם ממשיכים להפר את השקט במדינה! לזרוע טרור! ילדה בת כמה חודשים אם אני לא תוהה נהרגה! פיגוע ברכבת הקלה! והכל זה מחבלים מתאבדים!
אז בסדר הכל טוב ויפה ויש ערבים טובים ומחבלים, זה לא משנה. כשאתה צריך להגן על האזרחים גם להרוג חפים מפשע אתה תהרוג. ומזה ישראל נסתה להימנע במבצע הזה.
בדווק דפדפתי קצת בתגובות, הקטע הזה… מי אמר שהם באמת חושבים ככה? חשובה להם מדינה לא? יש להם יותר ממדינה. למה הם לא הולכים לשם? אם הם חושבים כמו שאתה כתבת בקטע למה הם ממשיכים לתקוף?
להבין את הראש של אנשים אתה לא תצליח. לכל אחד יש אינטרסים ובמקרה שלהם זה להקים מדינה ערבית.
(תגובה מאוד מאוד מבלבלת.)
בגלל שקראתי את זה תחילת שבוע (אפילו לפניי) אני לא זוכרת אם היו טעויות או לא. לא נורא. כל הכבוד על בחירת העורכים.
יקירתי. התגובה שלך אכן מבלבלת…
ראשית כל. העמדה הפוליטית שלי יבשה כמו הערבה. אני בוחר לראות
את הדברים בצורה הוגנת, לנסות להבין לפחות את הסיבה מאחורי דברים.
את לעומת זאת חוזרת על עמדה מוכרת. הצד שלנו הייית קוראת לזה? או, למה אנחנו צודקים והם לא? אם היית כותבת טקסט כזה לעולם לא הייתי קורא אותו. את יודעת למה? כי זה משעמם וחרוש. אני כתבתי על נקודת מבט של טרוריסט. איפה עוד ראית כזה בעברית לפני כן?.. ( אגב. שימי לב שהשתמשתי במילה "טרוריסט" בכוונה תחילה. זה הם שהם עבורי בסך הכל)
אולי הטקסטים שלי ושלך מבטאים בצורה מדויקת את האישיות שלנו. את כותבת עם הרבה מאוד סימני קריאה ואת מאוד נחרצת לגבי הדעות שלך. אני לעומת זאת לא כל כך בטוח שאני יודע על מה אני מדבר. ואני גם מעדיף להשאיר את הרגש בצד.
כל התגובה שלך נועדה לשכנע אותי כמו מצע של בחירות. זה לא כל כך עבד. במקום, הייתי שמח אם היית מתייחסת לסיפור מנקודת מבט ספרותית ולא פוליטית. מה דעתך?
במאין = במעין
אם אתה בוחר לראות את הדבקים בצורה הוגנת, איך אתה כישראלי התמודדת עם מבצע צוק איתן?
ואהמ, זה שאני מראה את שני הצדדים אבל עם יותר תמיכה בצד שלנו לא אומר שאנחנו צדיקים והכל. אני תוהה אם שמעת אבל מבצע צוק איתן החל בגלל המנהרות, מה שבעצם תוכנן היה שבערב ראש השנה הם יעברו דרכן ויחטפו יהודים וכל זה. טוב, תחשוב מה היה קורה בלי צוק איתן.
את האמת, אני די עצבנית. התגובות כאן לא ממש באו לי בעין והכל.
ואני לא באתי לשכנע אותך, פשוט להראות לך גם את הצד של ישראל. בתור ילדה והמחשבות שלה.
מבחינה ספרותית, מצד אחד אתה כותב על עלי ומוחמד ועלייך ומצד שני עוצר ונותן את הדעה שלך מהצד. קצת מבלבל אבל הולך דיי טוב.
הקטע של הפיסוק במרכאות.
זה קטע טוב מאוד. מגיע לו להיות בעורכים.
אנחנו הורגים חפים מפשע ? האנשים האלה שונאים אותנו , הם משגרים טילים מגני ילדים ומבתי ספר זה נשמע לך הגיוני? צהל נותן להם יום שלם לפני שהם תוקפים באיזה מקום, וחמאס אומר להם להישאר למה? כדי שימותו ילדים ויגידו שאנחנו הורגים ילדים ואנשים חפים משפע, אנחנו כמה שנים סובלים מירי רקטות על ישובי הדרום ועכשיו זה בכול הארץ! מה איתנו אנחנו לא חפים מפשע? יש משפט שאומר ׳הקם להורגך השכם להורגו ׳.
מה עם מדינות אחרות שהרגו כול כך הרבה אנשים חפים משפע?! למה רק שישראל עושה משהו כולם אומרים שאנחנו אנחנו רעים?
ליאור, את מדברת מהלב. אבל את צריכה להבין שלא כך נראים או נשמעים הדברים מהצד השני. לנו מובן מאילו שאנחנו צודקים ובסך הכל מגנים על עצמינו. מה שניסיתי להעביר זה שיש נקודו מבט אחרות. תנסי להתנתק מהלב לכמה רגעים ולהיכנס לנעליים אחרות. נעליים אדישות יותר. רק כך אולי אפשר להבין את הטקסט ומטרתו.
הטקסט חביב בהחלט !
הכתיבה מעולה ואפילו ממכרת (ההוכחה לכך היא שגם אנשים שלא הסכימו עם הרחבת נקודות המבט קראו את כל הטקסט והגיבו)
המסר חביב, קשה לי להזדהות עם אנשים שלא מציגים את דעתם באופן נחרץ, כיוון שאני כזאת, אבל היה לי נחמד לקרוא את דעתך (או חוסר העמדה שלך).
אז בתור שמאלנית אדוקה אני מעריכה אותך על האומץ, אך מבקרת אותך על הפושרות.
בתודה,
רובי הוגו.
זה מדהים. פשוט כל כך נכון ואמיתי
זה מדהיים פשוט מדהים.
זה כל כך נכון וגדול ותיארת את זה פשוט מעולה והזדהיתי עם העמדה שלך (במיוחד עם המשפט האחרון שבתגובה שלך ><)
בקיצור ענקק כל הכבודד
ברכות על בחירת העורכים
ואו! אני קוראת כל מה שאתה כותב בשקיקה! איזו חשיבה מקורית בתיאור המצב, כתיבה קולחת ואיך ירדת לפרטים בסיפורים פרי דמיונך!
לא יכלת לתאר זאת טוב יותר, אישית אני גם ממש מסכימה עם דעותיך ועוד יותר אהבתי את הסיום על "טוב" ו"רע" שלקח את הסיפור גם למקום פילוסופי..הו הקנאה.
לא לראות שחור לבן אומר להבין באמת שאין טובים או רעים, זה אומר להתחיל לחשוב בעצמיך. יש לנו שטח מוגבל ושני עמים, זה המצב הנתון. למי יש את הכוח לקבוע למי 'שייך' השטח? ל'אללה' שלהם או ל'אלוהים' שלנו? או שיקבע לפי מי שהיה כאן קודם? הדינוזאורים היו כאן קודם! אז מה, זה של הדינוזאורים? לא. זו פשוט מאוד מלחמת קיום. זה לא של אף אחד, גם 'שלי' זה קונספט שבני האדם המציאו- בדיוק כמו ה'צודק' שהזכרת קודם. הרי שני עמים רוצים לכבוש, להתרבות ולשרוד- מי צודק? אין צודק. יש רק היסטוריה.
(אגב יש לערבים כביכול המון מדינות אבל מי שחושב שכל הערבים אותו הדבר הוא בור גמור כיוון ששיאי או סוני לדוגמה יכול לעשות הבדל של חיים ומוות ואין אף מדינת ערב שתסכים לקבל את כל הפלסטינים בשטחים הבעייתיים האלה.)
יפה שהצלחת לראות הכל בעיניים אדישות, זה אומר עלייך דברים וזו מעלה. כי בואו נעצום עיניים ונדמיין באמת שהמצב הפוך. פתאום ירדן באה ומכריזה שאנחנו איום ביטחוני בשבילה ומגבילה אותנו ביכולת תנועה, משאבים, ריבונות וכו. אנחנו על שטח מצומצם, אין מקום, אין כמעט מה לאכול או לשתות, אין חשמל, אין ריבונות, לאומיות… מה, לא נילחם? ומי שיודע שאם הוא מחבל מתאבד אז המשפחה שלו תקבל כסף עד סוף החיים שלה מארגון טרור שפועל נגד הירדנים מה שיציל את האח החולה שלו, לא ילך להתאבד עכשיו?
אבל זו מלחמה ובמלחמות צריך להכריע, ומי מתאים יותר להכריע אם לא הצד החזק יותר 'ירדן' כביכול? אבל הם מפחדים לעשות לנו משהו כי האום רק מחפש סיבות לנדה אותם כי לישראל נגיד יש הרבה נפט (לצורך האנלוגיה). אז ככה אנחנו, קפואים בזמן, הם עושים ככה, אנחנו עושים ככה, זה לא נגמר. (לא כמו ארצות הברית שפוצצה את יפן בפצצת אטום- נראה שזה יימשך נצח) לכן זהו קונפליקט כל כך קטן ובכל זאת אף אחד לא מצליח לפתור. וזו כבר לא היסטוריה, זו פוליטיקה.
הקטע שכתבת צריך להתפרסם במקומות אחרים גם כי הוא פשוט טוב. למה? זה די פשוט; הצלחת להעביר את מה שחשבת בצורה טובה ומה שאתה חושב בהחלט ראוי לפרסום. אתה כותב אמיתי והאמנתי לכל מילה שלך, היה כנה והרגשתי כל מילה שלך ולמרות שזה ארוך (לי כי אני עצלנית חח) לא הצלחתי להתנתק. לא הרחבת איפה שלא צריך זה היה ישר ולעניין ונתן לי להיסחף בסיפור הדמיוני בפנים לתוך מעמקייך כך שלמען האמת יכולתי לטעום את הרוח ואת השעה בה הסיפור קרה למרות שאני עדיין לא יודעת אם הפרטים האלה באמת צוינו בסיפור עצמו. השפה שלך רהוטה ויפה והצלחת לתת לטרוריסט פנים של בן אדם בעיניי ישראלים כאן, כל הכבוד לך.
בס"ד
לסלוח למחבלים זה התפקיד של אלוקים, אנחנו צריכים לדאוג לפגישה ביניהם.
אין לנו סיבה לנסות להבין את הצד השני כאשר המטרה שלו היא פשוט להרוג אותנו, עלינו להתגונן בכול הכוח ולדאוג שהם לא יוכלו להרוג אותנו (כן גם אם זה אומר לפוצץ את הבית שלהם עם הילדים שלהם בפנים)
מי ייתן שלא נדע מוות מה הוא
בברכת הצלחה וחנוכה שמח
פלאר