הרגשות ואני

מועקה
לא הרבה יודעים, אך היא מתנשאת מעל כל הרגשות בידיעה כי אין כמוה.
הכעס, זמני הוא. הוא מסתכל עליה בערגה, הלוואי ויכל להשאר שנים רבות כל כך כמוה. הריי רגעיו הגדולים ביותר נמשכו אוליי חצי שעה.
החרטה מביטה על המועקה במבט צידי, כמו מנסה להעמיד פנים ששוות הן. למרות שבלילות כשחשבה על המועקה, ידעה בוודאות שהיא פחותה ממנה. החרטה אכן יכולה להשאר שנים רבות בליבה של האישה, אך מקורה ידוע. היא איננה מסתורית כמו המועקה. זו יכולה ללוות אותך שנים רבות ולא תוכלי להסביר אפילו איך את מרגישה.
קנאה לא הייתה מחליפה מילה עם מועקה גם בעד שלום. היא ידעה בדיוק מה מעמדה לידה, ולא רצתה לחוש בעליונותה. הקנאה גרמה לרגשות רעים, אכן. אך הייתה דומה לפיל בחנות חרסינה אל מול המועקה. המועקה הייתה אלגנטית, היא חדרה לכל מקום והתיישבה בו בנונשלנטיות. היא זחלה תחת הדלתות הכבדות ביותר, והתעמתה אל מול האמיצים ביותר.
מה הקנאה לידה? הוריקן מבולגן וחסר כל תחכום. מגיעה, הורסת והולכת. כלום מההזדחלות של המועקה לא היה לה.

אני לא יודעת מתי החלה החברות של מועקה וחרדה, ייתכן שהיו אלה ימי בראשית. ייתכן כי על אף התחושה כי היא חזקה יותר מכולנו, המועקה אכן הייתה לבד. קשה לי להאמין בזה, אני לא משקרת. אבל נחמד לחשוב שאולי גם לה יש רגשות.
ייתכן גם שפגשה באחת שיכולה לעזור לה להגשים את חזונה. ייתכן שהתווכחו בינהם כמו בפולטיקה על מי תשלוט, ייתכן כי תכננו תוכניות מרושעות והדיונים נמשכו לילות שלמים.
ייתכן גם כי נפגשו והתאהבו.
לעולם לא אדע.
מה שאני כן יודעת, זה שהן בלתי נפרדות. זה כשאני נסגרת בחדר ורוצה בכל ליבי באמת להיות לבד. מועקה זוחלה לה מתחת לדלת, מחזיקה ידיים לחרדה שאני יכולה לשמוע את צחקוקיה גם עם אוזניות ופלייליסט מושקע.
מועקה מהסה אותה, והן מזדחלות עברי בטקסיות, כמו מימי בראשית, עוטפות אותי בחיבוק ולא משחררות.
אני רוצה להיות לבד, אני מוחה.
את יודעת שזה לא עובד ככה, אומרת לי המועקה. קולה מוכר לי מאז ימי היוולדי, היא התהלכה איתי מעולם.
אנחנו פה ולא נעזוב, מצחקקת החרדה. היא הגיעה קצת לפני הטיפול הפסיכולוגי. היא הייתה השפוטה של המועקה ועשתה כל מה שהיא אמרה.
הייתה משתלטת עליי ומסתכלת דרך עייני, הכל היה מפחיד בעייניה. האוטובוס יכל להתנגש, הזוג יכל להפרד, המטוס היה עלול להתרסק. כל רוצח הפחיד אותה, וכל פחד התחלק לאלף, וכל פחד הרגישה האישה בעצמה.
כך הייתה החרדה, ילדה מצחקקת ופחדנית. שנאתי אותה הרבה יותר מהמועקה. הריי בסופו של יום הייתה המועקה קול מוכר בשבילי.

לעיתים,
היו החרדה והמועקה מביטות בי בעצב. אני לא יודעת אם אני מדמיינת את זה, אבל נחמד לחשוב שגם להן יש רגשות.
גם הן יודעות שהן לא ילכו ממני בקרוב.