אני דואגת לה

"אני דואגת לה" הקול מאחורי לחש.
"גם אני" קול אחר ענה לה
"היא לא מדברת, אוכלת, או שותה"
הקול אמר בהיסוס.
"אני יכולה לשמוע אתכם" אמרתי, קולי אדיש,
ואני נשמעת לא מחוברת למציאות.
"אם כך, את יודעת שאנחנו דואגים לך"
היא אמרה, מתקרבת אליי.
"אין לכם סיבה לדאוג" אמרתי באותו הקול המנותק.
"ברור שיש לנו" הוא אמר, ואחז בכתפיי.
"זאת אומרת, את ירדת במשקל" היא אמרה,
ועמדה מאחוריו
"ויש לך את המבט הריק הזה שגורם לי לרצות לסטור לך"
הוא אמר ובקולו דאגה.
"אתם בטוחים בי?" שאלתי אותם, והטיתי את ראשי.
"ברור" הם אמרו ביחד.
הם נהגו לעשות זאת הרבה וכך גם להשלים את המשפטים אחד של השני,
עד שגרמתי להם להפסיק.
"אם כך, אתם חייבים לבטוח בי כשאני אומרת
שאין לכם סיבה לדאוג,נכון?" שאלתי אותם וגרמתי לקולי להישמע
כמוני הישנה.
"אבל את יודעת שאנחנו דאגנים מטבעינו" הוא אמרה וקימטה את אפה.
"אם כך, פשוט תפסיקו" אמרתי וחייכתי קלות "משום שאין סיבה לדאוג"
לפחות, בקרוב לא תהיה יותר.