דורית- אני, דגנית, והתינוק.
"טוב, שלום לך." דגנית התחילה.
"הי…" לא ממש ידעתי איך לזרום איתה, אני לא מכירה אותה מספיק טוב.
"מה שלומך ילדונת?"
למה ה "ילדונת" היה נחוץ?
"בסדר." עניתי.
"תקשיבי, אם לא תתחילי לדבר, אנחנו סתם שנינו נתייבש פה."
"את רוצה שיהיה לי אח קטן?"
"מה? לא שמעתי את לוחשת.."
"את רוצה שיהיה לי אח קטן?"
"אההה…" היא תהתה.
אחרי אולי דקה היא ענתה: "אני חושבת שכן."
"למה?"
"כיייייייי אין לי ילדים משלי. ולאבא שלך יש מזל שיש לו אותך. וחוץ מזה, לא היית רוצה שיהיה לך אח או אחות קטנה לשחק איתו?"
אח קטן ממני ב13 שנה? לא נראה לי.
"נראה לי שכן."
"את ילדה כל כך חמודה, את יכולה להיות מודל לחיקוי מצוין."
"טוב, אהה, אני חושבת שאני צריכה ללכת, אהה, לעשות שיעורי בית."
"וואו וואו, לאן את הולכת גברת צעירה? שבי לא סיימת את השיחה, נונונו, איזו חוצפה." אבא משך אותי ביד כשעליתי במדרגות.
"אז, בת כמה את?"
"13"
"אוי נו, אבי. ילדה כזאת גדולה צריך לקבל כשהיא באה הביתה?"
אהבתי את המשפט הזה.
אבא התערב בשיחה: "דגנית, היית רוצה שמחר דורית תישאר מבית הספר ותלכו לעשות יום בנות?"
"בשמחה! אבל מה שמשנה זו הדעה של דורית. אם זה מפריע לה להישאר בבית מבית ספר…"
"אההה…" חשבתי על תירוץ טוב לא ללכת איתה:
"מחר יש לי מבחן. אז אני לא יכולה לפספס אותו, מצטערת."
תירוץ מעולה דורית.
"אוי, כמה חבל. אז נלך בפעם אחרת. אחרי חודש הבא, יהיה לנו נצח לעשות דברים ביחד."
אוי ואבוי שכחתי מהחתונה של אבא ודגנית.
תגובות (0)