אני בסדר
כשמישהו שואל אותי מה קרה, אני אומרת שאני בסדר. אבל בעצם, שום דבר לא בסדר. אני שמנה, אני מכוערת, אני בדיכאון, אני סובלת, אני רוצה למות. אני שונאת את עצמי, את שונאת את העולם, כל מה שאני עושה הוא טעות, אני מגעילה, אני לא בסדר.
כששופטים אותי, כי שונאים את האיידול שלי, בגלל שהוא שר שיר אחד, שקוראים לו 'בייבי', צוחקים עלי ומעליבים אותי, איך הכול יהיה בסדר?
אבל אני תמיד חייבת לקום כל בוקר, אני תמיד חייבת להמשיך ללכת. אסור לי לאכזב את מי שאני אוהבת.
לבכות במיטה, לשאול את עצמי, מה לא בסדר איתי? במה אני שונה? למה דווקא אצלי?
כששואלים אותי אם קרה משהו, לענות שאני עיפה. כי אני באמת עיפה. מעצמי, מהחברה, מהחיים. מהכל.
אנשים חושבים שאני מפחדת מהמוות. הם טועים.
"איך את מרגישה היום?" שואלים בדרך אגב. לענות שאני בסדר, אבל בעצם להרגיש לבד.
כשצחקתי עם חברה שלי עליה, ואמרתי לה, בצחוק, 'באמת? בחרת אותו?' ואז הוא שולח לי הודעה "מלבבת" שאני מכוערת, צבועה ומגעילה, איך הכל יהיה בסדר?
בלאגן שלם בראש, שתי מילים שלא עוזרות – אני בסדר.
לזייף חיוך, לשקר כל הזמן על מה שאני מרגישה – תכירו אותי.
אז תפסיק להגיד שהכל יהיה בסדר, אם זה לא, בבקשה.
כבר נמאס לבכות. כבר נמאס לחתוך.
לא, זה לא עובד בדרך הזו. אני לא יכולה רק להתעורר בוקר אחד, להגיד "היי, היום אני רוצה להיות שמחה" ולהיות שמחה. תאמין לי, ניסיתי.
אני לא בסדר. זה אף פעם לא יהיה בסדר. אני רק צריכה לשכנע את הסביבה שזה ככה.
אני מרגישה כל כך בודדה. אני מרגישה שאין שם אף אחד בחוץ בשבילי. אני רק רוצה שיהיה לצידי מישהו, ושיהיה תמיד שם, לא משנה מה.
כשאני אומרת שאני בסדר, אני אומרת- אני לא בסדר. תעזור לי.
כשאני אומרת שאני עיפה, אני אומרת- אני לא מסוגלת לזה יותר. תעזור לי.
כשאני אומרת לך ללכת, אני אומרת- תראה שאכפת לך ממני ותשאר. ככה תעזור לי.
כשאני אומרת שקר לי, אני לא רוצה שתראה את הצלקות שלי. תעזור לי.
אז מתי יעזרו לי?
בבקשה, בפעם הבאה שאתה שואל אותי אם אני בסדר, או שלא תשאל בכלל, כבר נמאס לי לשקר, או שתסתכל לי בעיניים, תראה את הכאב, ותשכנע אותי לספר…
תגובות (6)
אני לא יודעת בת כמה את, אבל אני יכולה לומר לך דבר אחד:
אם את תשבי בחוסר מעש ורק תחכי למישהו אחר שיבוא להציל אותך- את תחכי לנצח… לא כי אנשים שונאים אותך או כי אנשים לא רוצים לעזור.
אלא אנשים לא קוראי מחשבות, ויותר מזה- גם לאנשים אחרים יש את אותן הצרות ואם לא כאלו אז דומות להן…
אם את רוצה עזרה השלב הראשוני זה לעזור לעצמך. אחר כך לקבל תמיכה מאנשים בתהליך זה בהחלט רצוי, אבל קודם שיהיה לך את המוטיבציה לפתוח בכלל שינוי בחיים… אני יודעת שאני קצת חפרתי אבל אני מקווה שלא תרפרפי על התגובה הזאת ותמשיכי לחיות בסבל הזה…♥
אל תצפי שאנשים יראו משהו שאת לא מראה להם
האנושות היא בעיקרונה עיוורת ועל כן איש לא יראה משהו
אשר את מסתירה ממנו, אנשים שקועים בעולם משלהם
הם יכולים לא להשים לה לדבר, למשל לא חייכתי חיוך אמיתי מאז ..
ממזמן ואיש לא שם לב לכך .
ולגביי איידיאל שלך, יש דברים גרועים יותר מזה, למשל שלא יהיה לך אידיאל.
כשכתבתי את זה,התכוונתי שכשאומרים לך תשובה שטחית כמו 'אני בסדר' זה לא תמיד נכון, ולפעמים יש הרבה מאחורי זה. אנשים אחרים לא מתעמקים במה שעובר עלינו. אנחנו מנסים לבקש עזרה ולא תמיד מסוגלים, ומכאן התשובה באה, שלא יראו שאתה חלש, לא רוצים להעסיק אחרים, יש להם בעיות משלהם.
נגיד כשאני מספרת למישהו על מה שעבר עלי (אני בת 14) מסתכלים עלי ואומרים 'ואני חשבתי שהחיים שלי חרא'. אז אני לא רוצה להעיק על אחרים.
ונגיד אומרים לי הכל יהיה בסדר, זה גם לא נכון, כי עכשיו אני סובלת, למי אכפת מאחר כך?
אז אני רוצה שקודם כל יפסיקו לפגוע בי, ושאם אני אומרת אני בסדר, לא להאמין, מאחורי כל חיוך ממסתתר בכי, כמו שמאחורי קשת בענן ירד גשם..
לכן תסמכי רק על עצמך בקטע הזה..ורק אחר כך תצרפי מישהו מבחוץ כדי שאם יבוא מכשול יהיה לך מי שירים אותך על הרגליים..
גם לי היה אותו סיפור. בדיוק כמוך. אני מתמודדת עם בעיות כאלה יום יום. אם אני לא הייתי יוצאת מהרחמים העצמיים שלי בדרך החלטית אולי לא הייתי כאן היום. (אם את לא מרוצה מהאישיות שלך עכשיו תגרמי לך כן לאהוב את האישיות שלך..תשני את הדברים שמפריעים לך.)
זה בעצם תהליך החיים..!
ברור שיש רגעי משבר…תמיד יש, רק בשביל זה צריך חברה טובה לפתוח מולה את הדברים האלה כדי שתעזור לך, לא תרחם עלייך!
אז פעם הבאה ששואלים אותך "מה קורה?" לפחות תנסי לתת תשובה אמיתית ולא מזוייפת כדי שתוכלי לקבל את העזרה שאת צריכה(-:
א. תשפכי את הלב בפני זרים זה יעזור לך לרוקן את הלב ולהם לא ממש יהיה אכפת
ב. לפעמים זה דווקא טוב להיות החלש ולא החזק מכוון שלחזק יש צלקות נפשיות שלעולם לא יוכל להיפטר מהן מכוון שהיה "חזק" מפני לשתף אחרים בבעיותיו
ג.צריך להיות אכפת לך מאחר כך ! אוקיי אז אני יודעת שצריך להתמקד בכאן ובעכשיו,
אך לפעמים צריך גם להיסתכל קדימה ולחשוב כמה בעיות יגרום לך הסבל הזה
ד.ובשביל שיפסיקו לפגוע בך את צריכה לנקוט עמדה, להגיד להם שזה לא בסדר!
לעשות משהו או לשתף מישהו קרוב בסבל שלך
זה לא פשוט ללכת לחברה טובה ולהגיד לה "אני שונאת את עצמי, אני חותכת ואני רוצה למות". זה לא יעזור לאף אחת משתינו. סיפרתי לחברה טובה שלי שאני חותכת, והיא מנסה להבין למה ואני פשוט לא מסוגלת להסביר לה..
אני לא מרחמת על עצמי כשאני חותכת, אני מענישה את עצמי על זה שאני סובלת..