אני אני. או שאולי לא?

אני אני. אני לא אותו אדם שתמיד הייתי, אבל אפילו להגדיר מי הייתי פעם זה דבר בלתי אפשרי עבורי כרגע.
אני כועסת. אני ממוטטת. אני קורסת. אני הרבה מאוד דברים, ואפילו לא דבר טוב אחד. אבל אני כבר לא יודעת מה זה דבר טוב.
האם זה שמחה? או אושר? התרגשות, הבנה עצמית, וכל הבולשיט הזה.
אני לא יודעת. אני לא חושבת שיש מישהו שבאמת יודע.
אני מתוסכלת. אני נשברת. לא, אני כבר שבורה. אני מרוסקת לאלף חתיכות. אבל יש מישהו, אני אפילו לא יודעת מי, שמתעקש לרסק את אלף החתיכות למיליון, להפוך אותן לאבק, לנפש שרופה וקרועה.
אני רוצה. או שאולי לא. כבר אי אפשר לדעת. אני יודעת, אני לא יודעת. אני מסכנה, אבל אני מעולם לא הייתי פחות מסכנה. מה קורה פה? לאן ההיגיון נעלם?
היגיון, אתה מקשיב? אתה שומע אותי? אני צריכה שתחזור. לא התכוונתי להתכחש לך. לא, כן התכוונתי. אבל אני עדיין צריכה אותך, חייבת אותך. חייבת מישהו שאפשר להפקיד בו את החיים שלי.
זו לא אני. זו לא יכולה להיות אני, זו לעולם לא תהיה אני. זה יהיה רק איזה משהו שנמצא עמוק בתוך התת מודע שלי, שיחליט עבורי את כל ההחלטות, גם את הקלות ביותר. ההיגיון יגיד לי האם כדאי לי ללכת לבית הספר, או האם עליי לאכול ארוחת צהריים, או אם זה נכון בשבילי לנשום כרגע.
תקווה? את פה? אני רוצה שתקשיבי לי רגע. אני יודעת שלא מגיעה לי תשומת הלב שלך, הרי שיטיתי בך במשך כל כך הרבה זמן. כן מקווה, לא מקווה, רוצה לקוות, רוצה לרצות לקוות, להאמין.
בלבלתי אותך, ותוך כדי הלכתי לאיבוד בתוך עצמי. אני אני, או שאולי לא? יותר סביר שהפכתי להיות מישהי אחרת, שאני לא מזהה. לא מזהה כבר שום דבר. לא את עצמי, ובטח שלא את האחרים.
רק רגשות, וגם הם בקושי. תסכול? אני יודעת שאתה מקשיב. אתה הרי תמיד שם. תמיד יושב איפשהו בתוכי, מערים עליי ומדריך אותי בו זמנית. אתה שם כשאני צריכה להתנחם בזרועותיך, אבל אף פעם לא שם כאשר משהו אמור להשתבש.
אני מנסה. מנסה כל כך חזק לעשות משהו, שאני עצמי כבר לא יודעת מהו.
האם אני רוצה לקוות? או לסבול? לסבול כל כך חזק שהגוף לא יוכל לעמוד בכך, והכול ייגמר. אולי רק להבין, להבין הכול. מדוע אני כל כך…אני. סתם מישהי שעברה יותר מידי, ושרדה. אבל לא בגלל שהיא חזקה. פשוט בגלל שהיא התאמצה מספיק כדי לחיות עד לקו הסיום. היא לא גררה את עצמה במשך שני המטרים האחרונים, והיא אינה יודעת מי כן.
כולם תמיד חושבים שאם את שורדת את משהו מיוחד, ואז, כשהם מגלים שאת לא, הכול מתמוטט. אבל לא בגלל שהם התאכזבו, אלא בגלל שאת התאכזבת. גם את קיווית שאת משהו מיוחד. גם אם לא רצית לקוות.
אני לא רוצה לקוות, ואת זה אני יודעת. מי ירצה דבר כזה? כאב וצער בלתי נסבלים, שאפשר היה לחסוך.
כדי לנצח, צריך להפסיד. ולי, לי אין מושג אפילו באיזה משחק אנחנו משחקים. אולי בהימורים, וכעת עליי להמר על חיי, זיכרונותיי, תקוותי, אמונותיי?
אולי בכלל בדומינו. דומינו של העבר. אני רואה כיצד האבן הראשונה נופלת, וכיצד כל השאר נופלות אחריה. רואה כיצד נהפכתי למי שאני היום. איך כאב אחד הוביל לסבל של מישהו אחר, שגרם לי הרבה יותר תסכול ותקוות כוזבות מאשר שאני גרמתי לו. חתיכה אחר חתיכה, אבן אחר אבן, חיי מתחילים להתמוטט. אפילו לא בפעם אחת, כי זה היה יכול להיות יותר קל. רגע אחרי רגע, העולם שלי מתמוסס, מתכווץ וגדל חזרה, כאילו הוא גומי עם חיים משל עצמו.
לפחות אחד מאתנו. לי כבר שנים לא היה חיים משל עצמי. ואני מתגעגעת אליהם.
אולי אנחנו משחקים בשש בש? זה יכול להיות. הקוביות נזרקות, ורק צירוף אחד ויחיד יכול להוציא אותי מהצרה ששקעתי בה. אבל הוא לא יצא. הוא אף פעם לא יוצא.
ואני כבר לא בטוחה מה לא בסדר. אני כועסת, ומתוסכלת, ושבורה. והעניין הוא, שאני שבורה כבר כל כך הרבה זמן, שאני לא מצליחה להיאחז בשום חלק ממני. אולי אין במה להיאחז.
אולי אני בקושי קיימת כבר יותר מידי זמן, שהיקום החליט שהגוף שלי הוא בזבוז לאנושות, והחליט להוציא אותי מהעולם. אבל לא, לא בדרך הקלה. הוא לא פשוט ישליך עליי משהו מוחשי כבד. לא, הוא מכיר אותי. הוא יוציא אותי בדרך הרבה יותר כואבת וקשה.
הוא ימוסס את האמונה שלי בעצמי, ואחר כך בעולם. הוא ייקח לעצמו את הרעיונות שלי, שהפכו אותי למי שאני, כדי להעניק אותם לאנשים קצת יותר חזקים, בדורות הבאים. אולי הם יהיו מסוגלים להתמודד איתי.
כי אני יודעת שאני לא מסוגלת.