אניזציה

אתה עומד מולי עם המשקפיים שנטויות בצורה עקומה ואיומה על אפך. אתה חצי עומד עכשיו, ומטריד אותי במילות כמו לובליזציה עצירוזציה ועוד זציה, זציה, זציה.
אני מרימה את היד לשאול שאלה, אבל אתה נשאר בתיאוריה שלך ממרום מקומך, ואיכשהו הפעם זה יותר נסלח כי החלפת את צורת המשקף.
אני רוצה לספר לך על החיים, אני רוצה לדבר איתך על רגש, שלי, שלי, לא עובדות ומספרים.
אני רוצה שתמצא מה טוב, ולא תנסה לעוות כל חלק בי, התמים, הפשוט, המלומד, מלומד של החיים.
מי דו רה מי, רה, פה מי סול, מי לה סול, רה דו סי.
ככה. כי ככה. כי זה מרגיע אותי.
וכנראה אין לי את החוכמה שלך , אבל יש לי את שלי, וכל חוכמה מתגלה בכסילותה כשמצמידים אותה לאחת אחרת.
תן לי, תן לי את הרשות לגעת במחוזות האלה, בלב של אנשים, פויינט פלאקס, מוצרט, פיקאסו ופסטה חצי מבושלת.
אני, עם החובבנות שלי.
ואולי אתה תצחק אם תגלה שיש בי אמונה שיש לי משהו חדש להנעים לעולם, ואולי זו החובבנות או אולי זו היכולת לגעת בקצת מכל דבר.
לכולנו. וגם לך, למרות חוסר ההסכמה שלנו על תורת המשקפיים.
רד מהעץ. תן לי לנשום. לפרוח.
הרי צמיחה ולמידה מתקיימות רק במקום בו שורה הענווה.