אניה

בס"ד

"להתראות אבא", נפנפה אניה לאביה בידה בהתרגשות. הנמל היה מלא עד אפס מקום. הפחד מילא את הלבבות, מעורב בתקווה. הרצון לבנות עולם יפה יותר קינן בלב כולם. היו שם ילדים קטנים, ממש תינוקות, והיו אנשים שזהו הסיבוב השני שלהם, ההפלגה השניה אל העולם האחר. למרבה התדהמה הם לא זכרו דבר מהפעם הקודמת, כאילו נולדו רק עכשיו.
בכל יום יוצאות מכאן אלפי ספינות הנושאות את סמל המלוכה. בכל אחת מאותן אלפי ספינות יושב אדם אחד בלבד, מתוח ונרגש לקראת יומו הראשון בעולם האחר. בליבו הוא חוזר על מילות ההסבר וההדרכה שקיבל ישירות מאביו המלך לפני היציאה לדרך. האש בתוכו גוברת ומתלהטת והוא רוצה כבר להגיע, רוצה כבר להתחיל. אך פחד ממשיך לצבוט ולקלקל את השמחה הגואה. ואם דברים ישתבשו? ואם הוא ישכח? ואם יפרח מזכרונו השרטוט במפה הענקית, שיעזור לו לא ללכת לאיבוד ביבשת הענקית? מה יהיה אז? וכך נלחמים בינהם היאוש והתקווה כל הדרך הארוכה אל העולם האחר.
וכשכל אחד מהאנשים הללו מגיע לעולם האחר, הוא פורץ בבכי. ואין איש יודע מדוע. האם משמחה? האם מגעגועים? האם מפחד, או מאכזבה מרה? וזוהי תעלומה.
"להתראות, אניה שלי!!", אמר המלך בחום וליטף בעדינות את שיער הזהב של אניה. המלך הישיר את עיניו העמוקות והאוהבות אל עיני הדבש של אניה, ושניהם התחברו לישות אחת מושלמת. דמעה שקופה נחתה על לחיה של אניה. " אבא, אני פוחדת. אני לא רוצה ללכת. אבא, תן לי להישאר!" המלך מחה את דמעתו וחיבק את אניה בחום, מעביר אליה כח ותקווה. "אניה שלי… אוצר מושלם שלי… היום הוא היום שלך! לכי, ילדה, אל העולם האחר, וחיזרי לכאן עם כתר מלכות. אני אחכה לך כאן לעולם, אבוא לקבל אותך כשתרוצי אל בין זרועותי הפשוטות.
" אניה", אמר המלך בכאב, "אל תבכי, קטנה שלי. את צריכה ללכת עכשיו. האוניה שלך יוצאת."
אניה בכתה בכי תמרורים ואחזה חזק בגלימתו של אביה. רב החובל התקרב בצעדים תכליתיים ותפס את הילדה הרכה בידה. אניה נאבקה ובעטה בו, אך רב החובל גבר עליה ולקח אותה בעדינות תקיפה אל הספינה.
אניה הסתובבה אל אביה ושלחה אליו עיניים ירוקות מפוחדות ועצובות. המלך כבש את פניו בידיו ובכה. לפתע קם וניגש אל הספינה, לקח את ידה הקטנה של אניה ואימץ אותה בחום אל ליבו. "אניה שלי, עליך ללכת, לא אוכל למנוע זאת. אך אני רוצה לתת לך מתנת פרידה. אנגן לך את המנגינה היפה ביותר בעולם, המנגינה של האהבה שלי אליך. ואת תזכרי ותשמרי את המנגינה הזאת עמוק בלב, לאורך כל הדרך. כך לא תרגישי בודדה, כך תרגישי אותי ואת אהבתי אליך. וכך לעולם לא תשכחי.
"אם אי פעם תשמעי שוב את המנגינה הזאת, דעי שאני נמצא ממש בסביבה, שבאתי לבקר. אותך שם. לא תוכלי לראות אותי אז, אך את תדעי שאני שם. זה יעזור לך להתגבר, ילדה טובה שלי".
והמלך החל לנגן את המנגינה היפה ביותר בעולם. שירת המלאכים היתה מעין בבואה קלושה למנגינה הזאת. היא היתה עוצרת נשימה. הלחן התחיל בתו נמוך ועמוק, מלא בפחד וחשש, והחל לעלות לאט, נאחז בתקווה. ואז נסק לגבהים כשהוא שיכור שמחה וניצחון. רגעים לאחר מכן נשבר לפתע ביבבה עצובה ונפל אל התהום, ומשם החל שוב לעלות בזהירות, כשהוא מתמלא תקווה שוב. המנגינה עלתה וירדה, הסתלסלה ובכתה, עד כלות הנפש. אך התו האחרון היה תו של ניצחון וגאווה. וכל כולה של המנגינה היה שזור באהבה אינסופית.
"זאת מנגינה כל כך יפה, אבא", לחשה אניה כשדמעות תלויות בין ריסי עיניה הירוקות.
"את יפה יותר", אמר המלך ברצינות ונשק ללחיה הרטובה, " אל תדאגי, קטנה שלי, עוד ניפגש. סעי לשלום!"
המלך דחף בעדינות את הספינה המלכותית ונשא תפילה בשקט. דמעותיו השקטות נבלעו בגלי הים.

© כל הזכויות שמורות.