אנחנו חברים של הלל

סיפרתי לך פעם על הלל? שאלתי את הגדולה. היא שתקה, אז המשכתי. מעשה שהיה כך היה, לפני המון שנים, אחרי שסיימנו תיכון נהגנו לשבת בערבים כל החברים בטאבונייה ברחוב אחוזה ברעננה.
מה זה טאבונייה? שאלה.
זה חנות עוגות שלא מוכרים בה עוגות אלא סמבוסקים.
מה זה סמבוסק?
זה סוג של בורקס גדול. השבתי והמשכתי, הייתה לנו טאבונייה קבועה, שהבעל הבית היה מפנק אותנו ומכניס ביצה קשה על חשבונו לתוך הסמבוסק. ערב אחד, היינו בהרכב חסר כי רוב החברים נסעו לבית של אחת בשם הלל בהרצליה פיתוח. יוני שלח לי הודעה בפלאפון שיש שם בריכה ושממש כיף שם ושכדאי לנו לבוא. אמרתי לחנן ולשני החברים הנוספים שישבו איתנו שאנחנו נוסעים עכשיו להלל. חנן שאל אם אני מכיר אותה. עניתי שכן.
איך אתה מכיר אותה?, הוא שאל בחשדנות, הוא הכיר את הגדרותיי הרחבות לחברים ומכרים.
במחנה של בני עקיבא בכיתה ט' יצא לנו להסתובב ביחד כמה ימים. השבתי.
מה זה להסתובב ביחד? הוא שאל.
סניף הרצליה ישנו במאהל ליד הסניף שלנו.
אז אתה אומר שלפני שלוש שנים שהיתם יחד באותו יער? זה לא נשמע לי היכרות קרובה.
עזוב, אמרתי, מה אתה כבד. יוני שם, כבר כמה ימים שהוא נוסע לשם כל ערב, יש לה בית ריק כבר שבועיים וכולם נכנסים ויוצאים חופשי. זה לא שנבוא ונצטרך לדפוק בדלת והיא תפתח לנו. ואפילו היא תפתח לנו, הסברתי לך שהיא מכירה אותי. שחרר.
כך מצאנו עצמנו נוסעים להרצליה פיתוח. כשהגענו לוילה שלה שמענו כבר מבחוץ את רעש המוזיקה. ניגשנו לדלת והפלא ופלא היא הייתה נעולה. התקשרתי ליוני שיבוא לפתוח אבל הוא לא ענה. אז צלצלתי בפעמון. ותנחשי מי פתחה?
הלל?
בדיוק. היא הסתכלה עלינו, ארבעה זרים מוחלטים, למרות שאותי היא הייתה אמורה לזהות בגלל ארבעת הימים בהם בילינו יחד במחנה. הלל שתקה, אז אני פתחתי ואמרתי "שלום, אנחנו חברים של הלל".
הלל הסתכלה עלי ואמרה "אני הלל"
בלי להתבלבל עניתי "אני יודע".
היא בהתה בי, אני בהיתי בה, ואז היא הסתובבה והותירה את הדלת פתוחה.
את מבינה, זה לא משנה מה את אומרת, זה משנה איך את אומרת את זה. או כמו שסבתא רחל הייתה אומרת "אומץ אומץ ביטחון, כך הולכים לניצחון".