אנושית, או שלא ? פרק 1 (ניסיון) חלק א'

אז שלום לכם, זוכרים אותי? האנושית והלא אנושית? טוב, אני מניחה שכן. אז היי לכם, על עצמי כבר סיפרתי, מי אני ומאיפה באתי, מצטערת אבל לא סיימתי עדיין.
העולם שלכם עלוב, צר לי להגיד לכם אבל זה נכון, אני בטוחה שחלקכם גם חושבים כך. כשבאתי לכאן באתי בצורת נערה, או כך לפחות זה נקרא בעולמכם, הזדעזעתי מאורח החיים שלכם, מתארים אתכם למעלה בתור יצורים חכמים, יפים, כל מה שאתם לא, אתם פחדנים וחסרי תכלית.
היום הראשון שלי כאן השאיר אותי עם פה פעור, ועיניים פתוחות לרווחה.
באתי לכאן באמצע הלילה, השכרתי חדר במלון ושם לנתי. כמובן שכל מה שהם יודעים עליי הוא שקר, הם לא יודעים מי אני ומאיפה באתי, עליתי במן חדר חשמלי שהעלה אותי לקומה, רצתי לשם עם הנעליים שנראה כאילו תקעו לשם ענף והחליטו שזה באופנה. רק שתדעו, זה סבל נוראי, כואבות לי הרגליים ורק לבשתי אותן. נכנסתי לחדר שלי, מן הסתם המזוודה שלי הייתה ריקה, אני עושה תנועה עם האצבע ויש לי הכל. נשכבתי על מן דבר שקוראים לו מיטה, אני לא טועה נכון? קוראים לזה מיטה, או כך לפחות אני חושבת.
לפני שבאתי לכאן, עשיתי קלסר עם כל הדברים החשובים, אני מתכוונת, על מנת להשתלב אצלכם בחברה יש כל מיני חוקים נכון? אז הכל כתוב שם. בלי לשם לב נרדמתי.
קמתי לצלצול השעון מעורר (אגב שזאת המצאה גאונית, עדיף מאשר צלילי הנבל של המעונות). שיערי הפרוע היה על פניי, וריח רע נדף מפי.
הסתכלתי במראה ונבהלתי, לרגע שחכתי שאני בעולם שלכם, לא זיהיתי את עצמי. נכנסתי למקלחת ושטפתי את גופי, המים כל כך נעימים.
ברגיל יש לי שיער בצבע טורקיז גלי ובקצוותיו הוא בצורת בקבוק, אך מפני שהייתי צריכה להתאים את עצמי לתקופתכם, השיער שלי כרגע מתולתל וברונטי. העיניים הזהובות שלי התחלפו לחומות. אני נורמלי – כך לפחות אני מניחה.
לבשתי מכנס בצבע כחול כהה וסוודר שיחמם, לקחתי איתי תיק קטן ובתוכו הקלסר. יצאתי מהחדר לכיוון אותו חדר חשמלי, אחריי נכנס עוד מישהו, הוא היה גבוה שיערו שחור ועיניו בהירות, אני מניחה שבעולם שלכם זה מושך, משום שלאחר שירדנו כמה קומות נכנסה עוד אישה, ראיתי בעיניה איך היא סוקרת כל פינה בו. הוא הפנה את מבטו אליי וחייך, הסתכלתי על עצמי, משום מה לא ראיתי בי משהו יוצא דופן.
"הסוודר שלך הפוך" לחשה האישה לצידי.
הסתכלתי על עצמי, אוי שיט, הוא באמת הפוך, הורדתי אותו ולבשתי אותו הפעם נכון. הסתכלתי עליו מובכת.
"תודה" לחשתי לה.
הדלתות נפתחו ויצאתי החוצה, הרוח העיפה את שיערי לאחור, ראיתי אנשים במעילים ומטריות. צעדתי במדרכה, לפתע מישהו משך לי בג'ינס.
"יש לך בבקשה שקל?" שאל. ידיו רעדו, פרצופו מקומט, היה אפשר לראות שהוא זקן. כובע היה על ראשו ושמיכה על גופו.
"בבקשה" אמרה דמות משונה.
סובבתי בראשי והבחנתי באותו אדם שהיה במעלית, גלגלתי עיניים והמשכתי ללכת, רעשי ריצה נשמעו מאחוריי, ידעתי שאם אני אסובב את ראשי אני אראה אותו, לא היה לי זמן לבזבז את זמני על שטויות כאלה.
"חכי רגע!" צעק.
המשכתי ללכת, התיישבתי בתוך בית קפה, באתי להוציא את הקלסר, ואז שמתי לב שהוא לא אצלי.
נשמתי בכבדות ויצאתי החוצה, הוא בטח אצל האיש ההוא! חשבתי לעצמי. רצתי והתנגשתי במישהו לא בכוונה.
"אוי אני מצטערת" אמרתי ושפשפתי את ראשי.
"אה, זאת את, הוא לקח לך את התיק, רציתי להביא לך אותו אבל את פשוט התעלמת ממני" אמר.
לרגע לא הבנתי מיזה, הרמתי את ראשי וראיתי אותו, שוב הוא? חשבתי לעצמי.
"תודה רבה על התיק, עכשיו אני חייבת ללכת" אמרתי וחטפתי את התיק מידו.
חזרתי לאותו בית קפה שבו הייתי, הוא עקב אחריי.
"אז מה את עושה?" שאל בהתעניינות.
"ואו אתה בהחלט טפיל" אמרתי בעצבנות.
"טפיל?" אמר וצחקק.
הוצאתי דפים, עט, והתחלתי לכתוב. שלא תחשבו, בסוף לא כתבתי כלום, לא יכלתי, ראיתי איך הוא מסתכל ומתעניין בכל דבר שאני כותבת.
זה הוציא אותי מדעתי, דפקתי על הידיים בשולחן אספתי את דבריי והלכתי משם.