אנורקסיה 2, בצל המוות- פרק 3

״אוי ליז,״ שרלין נאנחת בהקלה כשאני חוזרת מהבית ספר ״תדברי עם הולי, היא לא מסכימה לאכול״ היא אומרת והמילים ניתכות עליי. לא מסכימה לאכול?! היא רוצה להתאשפז בפעם השלישית במשך שנה וקצת?!
״אני ידבר איתה,״ אני מחייכת אל שרלין ונכנסת למטבח שם אני מוצאת הולי יושבת ליד השולחן ולא מוכנה לגעת באוכל שבצלחת. 
״היי הולי״ אני מחייכת אליה ״למה את נראית כועסת?״
״אני רוצה לחזור הביתה!״ היא רוטנת ברוגז.
אני נאנחת בעצב ״את יודעת שזה בלתי אפשרי נכון?״
״כן…״ היא ממלמלת חלושות.
״יופי,״ אני מאלצת את עצמי לחייך ומתיישבת לידה ״עכשיו, מה שרלין אמרה על זה שאת לא מסכימה לאכול?״
ההבעה שלה חוזרת לזועפת ״לא רוצה לאכול את האוכל שלה!״
״למה הולי?״ אני שואלת ״את יודעת שגם ככה קשה לה…״
״לא אכפת לי!״ היא צועקת ״לא רוצה אותה! אני רוצה את אבא! לא אותה! היא סתם כלבה!״
״הולי!״ אני צועקת עליה מופתעת ״מה את אומרת?! שרלין הסכימה שנבוא הנה!״
״הוא אבא שלנו! היא לא יכלה לעשות כלום!״ 
״את לא יודעת כמה היא יכלה לעשות! הולי, את לא יודעת! את סתם ילדה קטנה!״ אני קולטת שאני צועקת עליה. ״סליחה״ אני אומרת לה כשאני נרגעת.
״אני לא ילדה קטנה…״ היא ממלמלת.
״אני יודעת״ אני מתכופפת לחבק אותה. היא לא מחבקת חזרה.
״תקחי אותי לטלוויזיה.״ היא מורה לי.
״טוב, אבל קודם את צריכה לאכול״ אני מציבה לה תנאי.
״לא רוצה!״ היא מוחה ״אני לא יוכל את האוכל שלה!״
״הולי!״ אני נותנת בהמבט מוכיח.
היא מושכת בכתפיה ״לר רוצה.״
אני נאנחת ״חביתה תספיק לך?״
היא מהנהנת ואני מנסה למצוא את הדברים הפשוטים שהכנת חביתה דורשת.
״לעזור לך להגיע לטלוויזיה?״ אני שואלת את הולי כשהיא גומרת לאכול.
״כן.״ היא אומרת בחוסר עניין.
״יאללה בואי״ אני מחייכת אליה ולוקחת את הידיות של הכיסא גלגלים. 
״תביאי לי את השלט״ היא אומרת לי כשאני מסדרת אותה מול הטלוויזיה.
״הוא על השולחן לידך״ אני אומרת לה.
היא מנסה להגיע אליו אבל הוא רחוק ממנה טיפה אחת יותר מדי.
אני נאנחת ״הנה קחי״ אני מביאה לה את השלט.
היא מחייכת אליי ומעבירה לערוץ שרצתה.
אני מסתכלת עליה בכיסא גלגלים.
זה כזה מוזר לי לראות אותה בתוכו.
הולי תמיד הייתה הטיפוס הקופצני במשפחה.
היא רצה די מהר ונהנתה להשתולל כמו כולם.
ועכשיו היא לא תוכל.
אני נאנחת.
נראה שכמעט הכל השתנה מאז התאונה.