“אנה?”

"מתי זה יגמר?"
אנה מביטה לשמיים,
בלי שום הבעה.
היא לא בוכה היא גם לא עצובה.
היא לא רוצה כי אין טעם.
"נו, מתי זה יגמר?"
אך מאמינה בליבה שאין זאת יותר משאלה רטורית,
שאלה מתוך אינסטינקט של אכזבה
אז היא שואלת בחוסר אונים.
ישנם כאלה שלא מבינים מהו חוסר אונים.
זה לא להיות עצוב, זה גם לא לבכות,
זה לא לבקש, זה גם לא להתחנן.
זה פשוט לשתוק או לומר מספר מילים
מילים יחידות שפעם הייתה להם משמעות
מילים שפעם הייתה בהם כוונה ומהות
אך בחוסר אונים, במצב הזה,
הם יוצאים כאוויר ותו לא
הם נחשבים למילה פשוטה בלקסיקון
"איך הגעתי למצב הזה?"
הכל נתקע, הכל נעצר,
אנה נשארת בוהה
היא לא חושבת על דבר
היא לא חושבת על דבר…
הלב מתחיל לפעום בחוזקה,
העינים, ובכן העינים לא מביעות דבר.
האמנם?! העינים לא מביעות דבר?
"אנה?" קול רך קורא לה בנעימים,
הקול שחשבה שכבר לא תשמע לעולמים
"היי אנה את איתי?"
אותו קול שחיכתה לו כל כך הרבה זמן,
הקול שנאחזה בו לקבלת סימן
כשעוד הייתה לה משמעות למילה "תקווה"
בא וקורא לה פתאום בלי התראה.
אבל אנה, אנה לא עונה.
היא שומעת, היא יודעת שזה הוא,
שהוא הגיע, אחרי כל כך הרבה זמן.
אך ליבה של אנה כבוי, לא יכול להכיל.
אנה כבר לא מאמינה.
עמוק בתוכה היא רוצה לענות אבל היא עייפה.
היא רק רוצה לעצום עיניים ולא לשמוע דבר.
אנה מביטה לשמיים בפעם האחרונה.
כבר לא שואלת דבר…