חייב לקרוא…

סיפור שחובה לקרוא עצוב:((

היינו מדברים כל היום וכל הלילה, הוא היה אומר לי כמה שהוא אוהב אותי, כמה שאני יפה ומתאימה לו, כמה שהוא חיכה כל כך הרבה למישהי כמוני. הוא היה שר לי את השירים הכי יפים והיה אומר לי את המשפטים הכי יפים ….. הוא תמיד עודד אותי שהיא לי קשה ותמיד הבין אותי ונתן לי להרגיש הכי טוב שאפשר. אני זוכרת את הפעם הזאת שאמא כעסה עליי, לא היה לי מצב רוח לשום דבר ופתאום הוא שלח לי הודעה, הכל נראה פתאום שונה, הוא עודד אותי ושימח אותי, הוא היחיד שסמכתי עליו וסיפרתי לו הכל … הכל על החיים שלי, כל מה שעברתי, כל מה שאני מרגישה והרגשתי בעבר, כל כך אהבתי אותו וסמכתי עליו….

חיכיתי לו באמצע הקניון כמו שקבענו, לבשתי את השמלה החדשה השחורה שאמא קנתה לי, זאת עם המחשוף הגדול, ואת הנעלי בובה השחורות שהוא תמיד אמר לי שהן גורמות לרגל שלי להראות יפה יותר. עמדתי בקניון, הסתובבתי במעגלים סביב עצמי בכדי שאוכל לחפש אותו, התרגשתי כל כך, הלב שלי ממש דפק והנשימות שלי היו חזקות, הרגשתי שהרגע הזה הולך לקרות בעוד כמה שניות בודדות.. אני עומדת לפגוש את אהוב ליבי.
"אמילי, אני לא מאמין שזאת את" שמעתי קול של גבר מאחורי.. זהיתי אותו, זה הקול שלו. הקול הבוגר הזה שתמיד היה לו, תמיד חשבתי שהקול הגברי הזה בגלל גיל ההתבגרות, שזה בגלל שהקול שלו משתנה עכשיו.
הסתובבתי עם חיוך ענקי על פניי, ממש ציפיתי לקפוץ עליו ולחבק אותו.
ובום….. התפוצצה האשליה.
מולי עומד עכשיו גבר בן 40 פחות או יותר, לא דומה לעצמו בתמונות שאליי היה שולח, לא דומה לאיך שתיאר את עצמו, ובטח שלא דומה לילד בן 16.
לא אמרתי מילה, קפאתי במקום, הוא חייך חיוך קטן כאילו שזה לא נורא מה שקורה כאן, כאילו שהוא לא שיקר לי במשך כל החודשיים האלה שאנחנו מדברים.
"מי אתה?" שסופסוף הצלחתי לפתוח את הפה ולשחרר כמה מילים.
"אני יודע שאני לא בדיוק בן 16.. אבל אני יכול להסביר" הוא אמר והסתכל עליי ובחן את גופי. "את הרבה יפה במציאות" הוא זרק מחמאה לאוויר ומשום מה, הפעם לא הוקסמתי ממנה. "זה עדיין אני… מי שדיברת איתו.. מי שהתאהבתי בו" הוא אמר ואני המשכתי לשתוק. "בואי איתי ואני אסביר לך" הוא אמר והטעות הכי גדולה הייתה שאני הלכתי איתו, הלכתי אחריו בלי לשאול שאלות בכלל.
נכנסנו לאוטו שלו, כל הנסיעה שתקנו, לא ידעתי בכלל לאן הוא לוקח אותי, הייתי שקועה עדיין בתוך האשליה שהתנפצה לנגד עייני לפני מספר דקות. "קחי את השקית שמתחתייך, היא בשבילך, קניתי את זה בשבילך.. זוכרת שספרת לי שאתה רוצה סט כזה באדום? אז הנה לך עכשיו" הוא אמר ואני פתחתי באטיות את השקית ואיתי חזייה ותחתונים בצבע אדום. הוא זכר שרציתי את זה והוא קנה לי. דיי נחמד מצידו לא?

הנסיעה הסתיימה ואנחנו יצאנו מהאוטו, המשכתי ללכת אחריו בלי לחשוב בכלל על מה שקורה כאן. עכשיו אני בחדר שהוא הזמין בבית המלון. "תמדדי, אני רוצה לראות אם זה מתאים לך" הוא אומר ומילים שלו מהדהדות במוחי. לעשות את זה? לא לעשות את זה? לא חשבתי יותר מידי ונכנסתי לשירותים, הורדתי את הבגדים ולבשתי את התחתונים והחזייה. מלאת חששות יצאתי ככה מהשירותים והוא ישב על המיטה והביט בגופי, בחן כל איבר ואיבר. "ידעתי שזה יתאים עלייך, זכרתי את המידות שאמרת לי" הוא אמר מרוצה מעצמו, הסתובבתי בחזרה לכיוון השירותים אך הוא עצר בעדי. "חכי, אני רוצה שתתקרבי אלי" הוא אמר ואני נעצרתי במקום, הסטתי את מבטי אליו והוא סימן לי לבוא אליו. עוד טעות.. עוד מעשה שגוי שבצעתי שיכל למנוע את הכל. התקרבתי אליו והתיישבתי לידו על המיטה, הגוף שלי רעד והוא התחיל ללטף לי את היד. זה לא היה נעים, אבל לא התנגדתי בינתיים, הוא התחיל לעלות עלי, אני חושבת שפה נדלקה לי הנורה האדומה הראשונה.. סוף סוף היא נדלקה לי. "דיי, דיי תעזוב אותי" אני מנסה להתנגד לו והוא לא מרפה, התחושה המגעילה הזאת שהוא נוגע בגוף שלי עכשיו, זה היה נוראי. "אני לא יכאיב, אני מבטיח לך שתהני" הוא מנסה לשכנע אותי ומוריד לי את החזייה. "בבקשה תפסיק" אני מתחננת והלאט לאט אני מרגישה שאני כבר לא חלק מהגוף שלי, שהגוף שלי שייך מישהו אחר ושזאת לא אני יותר, אני נגעלת מעצמי.

עברו כמה ימים מאז, ההרגשה המגעילה הזאת עוד לא עברה לי, אבל פתאום הרגשתי טוב עם עצמי בגלל שהוא נהנה ממה שקרה בינינו ואני שמחה שהוא נהנה. לא הפסקתי להתקשר אליו בימים האחרונים, הוא מסנן כל שיחה, מסנן כל אסאמס, מסנן הכל. אני צריכה אותו, צריכה שהוא יעודד אותי ויגמור לי להרגיש טוב עם עצמי ודווקא עכשיו הוא לא נמצא כאן בשבילי. הסתרתי את כל העיינין מההורים שלי, עכשיו שאני חושבת על זה.. לא הייתי צריכה לעשות את זה, אם פשוט הייתי מספרת באותו שנייה היה עוד סיכוי לתפוס אותו.
אין לי מושג איך הם גילו, אבל ביום ההוא שיצאתי מבית הספר חיכתה לי ניידת משטרה שלקחה אותי לחקירה ולבדיקות.. הייתי מבולבלת, נסערת, לא הבנתי מה קורה פה פתאום.
יצאתי מהבדיקות לבושה בחלוק מוזר כזה, ההורים חיכו לי בחוץ וקפצו עלי בחיבוקים, אמא בכתה.. ראיתי אותה. "אני אוהבת אותך לא משנה מה" היא אמרה וחיבקה אותי חזק, עוד הייתי מבולבלת לא הבנתי כלום.
אבא לא אמר כלום, זה היה כאילו הוא בלע את הלשון, אבל אני לא הבנתי אז עד כמה נוראי מה שקרה לי.

האשמתי את עצמי בכל מה שקרה, זה אני גרמתי לו לעשות לי את זה, והוא עשה את זה מאהבה בסך הכל. ככה לפחות חשבתי עד שהחוקר נכנס לביתי עם 3 תמונות. "את מזהה את הנערות האלה?" הוא שאל ואני הנהנתי לשלילה על כל אחת מהתומונות. "מי אלה?" אני שואלת בתמימות. "אלה עוד 3 בנות שהוא אנס" החוקר אומר ואני קופאת במקום, הנשימה עוצרת לכמה שניות והצמרמורת שוב מטיחה בי. אני עולה לחדר שלי ונועלת את הדלת, בועטת וזורקת כל דבר שאני רואה בדרכי מרוב הכאב, מסרבת להאמין שהוא לא באמת אהב אותי. שהוא אנס אותי.
אני זורקת את עצמי על המיטה והדמעות נוזלות ממני, אני לא מאמינה שזה קורה לי. "למה?????????" אני צועקת ומטביעה את הראש בכרית..

שלושה ימים שאני כבר קלועה בחדר, העיניים יבשו כבר מדמעות אך אותה הרגשה נוראית לא יצאה ממני. הוא אנס אותי, שום דבר לא יכול להיות גרוע יותר.. כך לפחות חשבתי.
פתחתי את המחשב, הוא היה סגור ומונח על השידה אחרי שהחוקרים עשו עליו חיפוש, נכנסתי לפייסבוק ועוד מכת כאב עצומה הכתה בי, כל הקיר שלי היה מלא בתמונות שלי בעירום ובתמונות שאני נמצאת בהם בתנוחות לא ראויות, סגרתי את המחשב והעפתי אותו על הרצפה, הרגשתי כאילו דחפו לי עוד סכין עמוק אל תוך הלב..

לא חשבתי הרבה, נכנסתי לשירותים ופתחתי את ארון התרופות, הכדורים הראשונים שראיתי – לקחתי. נשכבתי באמבטיה ופתחתי את המים בכדי שהם ימלאו אותה, בלעתי כדור, אחר כדור, ועוד כדור.. הרגשתי איך שלאט לאט העיניים שלי נעצמות, לא היה לי כבר טעם לחיים האלה, הם נהרסו לי לגמרי ואין לי דרך לתקן אותם. זאת הייתה ההחלטה היחידה שלא התחרטתי עליה בכל המקרה המצער הזה. המים כבר הגיעו עד הפה שלי ומרגע לרגע הכאב דועך. "ביי ביי" אני ממלמלת רגע לפני שהשפעת הכדורים פורצת, אלה היו מילותיי האחרונות…

המוות היה קל ומהיר יחסית לתקופה האחרונה שעברתי. הרבה סבל והמון כאב – אלו הם שני התיאורים היחידים שאני מוצאת למצב שבו הייתי. למרות שעכשיו, במחשבה שנייה – אני יודעת שהיו לי כל כך הרבה הזדמנויות למנוע את זה ואני פשוט וויתרתי עליהם. למרות שליבי לא פועם יותר, עדיין יש בי תחושות ומחשבות על הכל……..