אמא

היינו החברות הכי טובות, עוד מהגן, השם שלה היה שרון. זכרתי אותה כבעלת מבנה גוף קטן ושברירי ושיער קצוץ קצר, כל ילד שני היה צוחק על השיער שלה. אני זוכרת שהיינו משחקות כמעט כל יום בחוץ ואני זוכרת שהיא נאלצה לעבור לפנימייה כי משרד הרווחה החליט שאמא שלה לא כשירה לגדל ילדים, אני זוכרת שלא הספקנו להיפרד אחת מהשנייה.
הסיפור של שרון היה סיפור אימה בפני אמא שלי, היא פחדה שיחליטו שהיא גם לא כשירה לגדל אותנו ואז ייקחו אותנו לאיזו פנימייה. עכשיו זה נשמע לא מציאותי, אבל באותו הזמן אמא שלי הייתה משתגעת באופן קבוע. היו לה… התקפי זעם, ככה אנחנו היינו קוראים לזה, היא הייתה כועסת על כל דבר קטן ומשם זה היה הופך לצעקות של שעתיים על למה היא הביאה אותנו לעולם. אז, כשהעובדת הסוציאלית עוד הייתה מזמינה אותי למשרד שלה היא הייתה שואלת "ואיך אמא שלכם מתמודדת עם כל זה?" הייתי מנסה לענות קצרות, אבל היא התעקשה שארחיב.
"היא לגמרי בסדר, דואגת לכולנו, עובדת קשה." אמרתי והיא שירבטה כמה דברים בפנקס שלה.
אמא שלי אהבה אותי ברוב הימים, אולי זה לא נשמע ככה, אבל היא הייתה מאותן האימהות שלא יכולות לתת לך לצאת מהבית מבלי חיבוק, היא הייתה דואגת שתמיד יהיה לנו כל דבר שנרצה, גם אם זה לקח קצת זמן לקבל אותו. באותו הזמן אמא שלי הייתה שקועה בדיכאון, בחובות וברגשות אשם הבלגן הזה התפרץ עלינו, היא הייתה חוזרת מהעבודה בסביבות חמש, כועסת, יותר מכועסת, היא רתחה מזעם. לכל אחד מאיתנו היו נקודות חלשות, דברים שהוא שמר לעצמו וברגע שהיו נוגעים בנקודות האלו הוא היה מתפרק, אז כשזה בא מאמא שלי לא הצלחנו לעמוד בזה.
היא צעקה, זרקה כמה דברים בסלון ואז נעלה את עצמה בחדר ובבוקר היא הייתה מחייכת ומחבקת אותי.
אמא נורמלית לגמרי.