אמא

אני שוכבת לי על החול הרך, מנסה להיזכר בימים בהם הייתי מגיעה לכאן עם אמא והיא הייתה אוספת איתי צדפים כדי להכין לי שרשרת. שוכבת על החול ונזכרת, איך כל פעם שהיינו מגיעות אל החוף הזה, היא הייתה פורשת את המחצלת שלנו ומוציאה ענבים מהקופסה. אני לא רוצה להיזכר בזה, אני לא רוצה לחזור אל העבר ושתחושות של געגועים יציפו אותי. אני לא רוצה את זה, אבל משהו מונע את זה ממני.
אני שוכבת ונזכרת בימים האלה וצמרמורת קלה עוברת בגופי. אני כל כך מתגעגעת אליה. אל אמא.
אמא מתה ב24/3/2010 מתאונת דרכים. אני זוכרת את היום ההוא, כמו את כף ידי.
הייתי באמצע שיעור מתמטיקה. המזכירה קראה לי אל החדר ואמרה שאבא שלי רוצה לדבר איתי. דחוף. לא הבנתי למה, אך ניגשתי אל הטלפון. שתי דקות לאחר מכן התמוטטתי על הרצפה בצעקות. אני זוכרת שהכיתה שלי נבהלה. נבהלה מהתגובה שלי, ולאור העובדה שהם לא ידעו מה קורה, יכולתי להבין אותם. שכבתי לי שם על הרצפה, כמו פצועה מדממת, כאשר כל המורים מנסים לעזור לי לקום. פני היו אדומות והרגשתי שחור נפער לי בלב. היה זה היום הנורא ביותר בחיים שלי.
השמש החלה לשקוע, אך לא רציתי לזוז. רציתי להישאר שם, עמוק בתוך החול ושהשמש תיקח אותי איתה לאן אשר תלך. אבל ידעתי שזה בלתי אפשרי. התחלתי להתקדם לכיוון הבית.
נקשתי על דלת הכניסה ואבא פתח לי. הוא חיבק אותי חיבוק גדול ומייד חייכתי. הוא התחיל לומר משהו, אך קטעתי אותו וסיפרתי לו על היום בים, איך שהתגעגעתי לאימא. חיוכו החל לדעוך. בדרך כלל כשאני מתחילה לדבר עליה הוא מייד מעלה חיוך ומסתכל על העננים והבזק של פלאשבקים קוטעים את המציאות העגומה שלנו.
"אני רוצה שתכירי-" הוא התחיל לומר. לא שמתי לב בכלל שכל הזמן שדיברתי ישבה מאחורי אישה.
"קוראים לה דניאלה, אנחנו יוצאים כבר כמה זמן".
"היי, נעים מאוד! אבל אני יכולה לקרוא לי דני" היא אמרה בחיוך.
רושמה הראשוני אלי לא היה טוב. הרגשתי כאילו שאבא מנסה להחליף את האמא האמיתית שלי. היא הייתה גבוהת קומה ושיער חום חלק הגיע לה עד הכתף. טבעת ענודה על אצבעה. עיניה היו ירוקות עמוקות, כמו העיניים של אמא.
"אנחנו… אנחנו מאורסים" אמר אבא לאחר שקלט שאני בוהה בטבעת של דניאלה.
תחושות של כעס הציפו אותי. רציתי שהיא תעוף מפה, רציתי שהיא תמות. חשבתי שהיא הורסת לי את החיים.
ואז, משום מקום פשוט, החטפתי לה סטירה. את הסטירה הכי חזקה שהייתה לי. היא פרצה בצרחה גדולה ואבא צעק את שמי מאות פעמים.
"מה יש לך?! מה היא כבר עשתה לך?! עופי מיד לחדר שלך!" הוא אמר. או לפחות נדמה לי שהוא אמר. כל הקולות שנשמעו ברקע התערבבו לי ליצירה אחת גדולה, הד גדול שכיסה את כל החדר, הד… הד שגרם לי לבכות. רצתי אל החדר שלי בתקווה שאימא תהיה שם. שתשב על המיטה ותגיד לי שאבא לפעמים עושה שטויות, ושאני לא אבכה בגללו… אבל לא. אמא לא הייתה שם. אמא לא הייתה בשום מקום. לקחתי את הכרית שהיא תפרה לי ליום הולדתי וניסיתי להסניף את שאריות האימא שעוד היו לי. לפתע, פרץ של אנרגיה זרם בגופי. כאילו נטענתי מחדש. זו הייתה אמא, אני בטוחה בזה, והיא אמרה לי להמשיך הלאה.

ירדתי לסלון וחיבקתי את דניאלה. חיבוק… חיבוק של אמא ובת.