"אמא,למה הם שונאים אותי?."

קורל ישבה על הספה וקראה את הספר החדש של הסופרת האהובה שלה גלילה רון פדר.מאז ומתמיד היא אהבה ספרים,אבל בשנים האחרונות לא היה לה זמן לקרוא ספרים,כי היא צריכה לדאוג לבת שלה אור.קורל קראה לה אור בגלל שהיא האור שבחיים שלה.
"אמא?." קורל הסתכלה למטה וראתה את הבת שלה בת התשע מסתכלת עליה בעיניים סקרניות ועצובות.
"כן,אור?." שאלה האמא את בתה בקול דאגני ושמה את העיתון בצד.
"אמא…אני לא מבינה למה כולם שונאים אותי.אני לא הייתי ילדה רעה נכון?."שאלה בתה בזמן שהיא נלחמת בדמעות שרוצות ליפול מעיניה הכחולות.
"ברור שאת לא ילדה רעה.למה את חושבת ששונאים שלך?מישהוא אמר לך משהוא כזה?בבקשה אל תבכי,אני לא אוהבת לראות אותך ככה." אמרה קורל בזמן שהיא מנגבת את הדמעות מעיניה של אור.
"אז למה אחרים כל כך שונאים אותי?.ליאור צוחק על זה שאני לובשת משקפיים,מיכאלה כל הזמן מדברת עלי דברים רעים מאחורי הגב וכל השאר פשוט צוחקים מזה שאני סובלת."אמרה אור והתחילה לבכות בקול סובל.
"ששש…אל תתיחסי אליהם,הם פשוט מקנאים בך." אמרה קורל כשהיא מנסה לחשוב איך להפסיק את זה ואיך לא לצעוק על ההורים של הילדים האלה,למרות שהם לא אשמים בהתנהגות של ילדיהם.
"מקנאים בי?." שאלה אור בבלבול.
"כן הם מקנאים בך.הם מקנאים בגלל שיש לך את הציונים הכי גבוהים בכיתה והמורים כל הזמן משבחים אותך." אמרה קורל וחיבקה את בתה.
"אור,את עוד תפגשי חברים אמיתיים שיהיו תמיד שם בשבילך…ואני רוצה שתדעי שאני תמיד אוהב אותך ולא רק אני,את אף פעם לא תהיי לבד.אנשים שישנאו אותך,הם רק אלה שיקנאו בך ואנשים שיאהבו אותך,הם אלה שירצו לגרום לך לחייך." המשיכה קורל בקול רך ואוהב.
"אני אזכור את זה,ואמא?." שאלה אור בזמן שהיא מפסיקה לחבק את אמה.
"כן,אור?." שאלה קורל בחיוך
"גם אני אוהבת אותך." אמרה אור בחיוך.