אמא ואני- הקדמה

שרון הייתה נערה צעירה ונאה. רק בת 15, עם שיער שחור ארוך וחלק ועיניים כחולות כמו השמיים ביום בהיר. והיה לה קול כמו של מלאך. היא הייתה ילדה אהובה בכל מקום שהייתה הולכת אליו בעיירה הקטנה שבה היא חיה, במיוחד בפני אביה ארל, שהיה אב לה ולאחיה הגדול ממנה בשבע שנים. הוא היה תמיד אומר לה שהיא הפתית שלג המיוחד שלו, מה שגרם לה לחייך ולהאדים בלחיים כל פעם מחדש. באותה שנה, גילו אצל אביה גידול סרטני במוח. הוא ניסה להישאר ארל הרגיל עד כמה שניתן, בשביל אשתו וביתו שרון. עד שלאחר שנה וחצי, גופו לא יכל לשאת את המחלה יותר, והוא נפטר.
מותו של אביה, טלטל את עולמה. מילדה שמחה ואהובה, היא הפכה להיות הצל של עצמה. לא היה לה עמוד שדרה יותר שיחזיק אותה זקופה ועומדת בכל פעם שהייתה נשברת.
זמן קצר לאחר מכן, סופה הגיעה לעיירה וטרפה כמעט את כולה. והרסה גם את משכנם הקטן של המשפחה של שרון. אימה, שניסתה להישאר חזקה עבור ילדיה אחרי מות האב, נשברה. הסופה הייתה הקש ששבר את גב הגמל. היא נכנסה לדיכאון קשה, שגרם לה להיות פסיבית בל דרך אפשרית. כך ששרון הייתה צריכה לפרוש מבית הספר ולטפל באימה. עד שיום אחד, כחודשיים לאחר הסופה, אימה של שרון התאבדה. שרון הייתה צריכה לגלות את הבשורות המזעזעות במציאת גופתה של אימה תלויה מהתקרה עם הצוואר על חבל במחסן.
שרון ידעה שזה יקרה. היא רק לא ציפתה שה יקרה כל כך מהר. היא הייתה נערה בת 17 באות עת, מה שאומר שהיא עדיין ילדה מבחינת המדינה. מה שהוביל למסקנה האיומה שהיא בוודאי תישלח לפנימייה. או יותר גרוע, לבית יתומים. היא פחדה רק מהמחשבה שתצטרך לעזוב את ביתה ואת כל חייה מאחור ותעבור לעיר.
יומיים לאחר מכן המשטרה כבר הייתה בפתח ביתה עם עובדת סוציאלית. שרון הבינה שאין לאן ללכת מכאן, אין לאן לברוח. ולכן פשוט נתנה למשטרה לקחת אותה לפנימייה ללא מאבק. הרי מה מצפה לה מכאן אם לא הפנימייה? חיים ביערות? והרי מה יהיה בעונת הגשמים? שרון הגיעה למסקנה שלבדה היא וודאי תמות מהר. ולא מהרעב, אלא מהקור.
בשבוע הראשון בפנימייה שרון היה מאוד קשה. חברתית, כל הבנות בגילה דחו אותה ולימודית היה לה קשה לעמוד בקצב מכיוון שלא למדה בית הספר שנה שלמה. המחשבה של ללכת בעקבות אימה הייתה חזקה מתמיד.
בשבת בערב, כשכולם היו בארוחת ערב בחדר האוכל, שרון הייתה בחדרה. הכינה את הלולאה מהחבל עם דמעות בעיניים. חשבה מה לכתוב בפתק הפרידה.. ואם בכלל צריך כזה, כי מי יקרא אותו בכלל? באותו רגע נכנס לחדרה נער, שהיה גבוה, עם שיער שופע ובלונדיני ועיניים ירוקות. החדר היה חשוך. הוא אמר: "שמעתי אותך בוכה מהמסדרון. הכל בסדר?"
שרון הפסיקה לבכות והשיבה בכן קטן וחנוק. הוא הדליק את האור וראה את החבל הקשור בלולאה שמתאימה בדיוק לגודל צווארה. אך הוא לא נבהל. הוא התיישב לידה, החזיק בידה ואמר: "זאת לא הדרך. בואי איתי ואני אעזור לך לצאת מזה."
שרון נכנסה להלם. הדמעות הפסיקו. הקולות בראש כבר לא פטפטו ולחשו דברים אבדניים, אלא הכל היה שקט וחיכה לקולו המרגיע של האיש שישב מולה. הנער אמר: "אני אהרון. ואת?"
שרון אמרה בשקט: "אני שרון.."
הוא הושיט את ידו אליה וחיכה. אחרי כמה שניות היא הושיטה את ידה והם לחצו ידיים, כאילו והיו בפגישה עסקית. לאחר מכן אמר: "נעים להכיר."
שרון הסיטה את מבטה וצחקקה קצת. אהרון הביט בה וחייך. לאחר כמה דקות של שתיקה הוא לקח את החבל מידה ויצא מהחדר. בעת שסגר את הדלת באיטיות הוא אמר: "לילה טוב, פתית שלג."
שרון השתתקה. היא לפתע נזכרה באיך אביה היה קורא לה פתית שלג. ובאותה עת היא הבינה שהיא מתחילה להתאהב בנער המוזר אהרון.
במשך השבועות הבאים, היא ואהרון החליפו מבטים בין השיעורים ובהפסקות ואט אט, החלו לשוחח יותר. אהרון היה בן גילה, כך שגם ישבו יחד בכיתה וכך הקשר ביניהם רק גדל וגדל. ערב אחד, היא ואהרון ברחו מהפנימייה והלכו לבלות במרכז העיר. שרון נהנתה כמו שהיא לא נהנתה כבר שנים.
אחרי הערב המהנה, אהרון אמר: "בואי, יש לי מקום להראות לך. אני חושב שאת פשוט תאהבי אותו." שרון התלהבה והלכה אחריו עד שהגיעו לקרחת יער ליד צוק שמשקיף לכל העיר. שרון הייתה בהלם. מילה אחת לא יצאה מהפה שלה. "מדהים הא?" אהרון אמר. שרון הסתכלה עליו וחייכה, היא נדנדה את ראשה לכן. הם הביטו אחד לשנייה בעיניים במשך כמה דקות. בזמן שהוא העביר את ידו בשערה השחור והארוך. לאחר מכן נישק אותה.
הם החלו להתנשק ביותר להיטות, והוא החל לפשוט את חולצתה. היא לא ידעה אם היא מוכנה עדיין אבל היא לא הקדישה לכך הרבה מחשבה. באוויר הייתה זרימה ותשוקה, תשוקה שהמשיכה כל הלילה.
במהלך הלילות הבאים, אהרון ושרון החלו יותר ויותר להתגנב למקום המיוחד שלהם, שהיה מקום מפלט מכל הצרות והטראומות של החיים. שם הם יכלו לבטא את אהבתם זה לזו בצורה הכי פיזית שאפשר.
בדיוק ששרון חשבה שהכל מסתדר בחייה, ושהעצב מתחיל להתפוגג, היא גילתה חדשות שזעזעו את עולמה. היא הייתה בהריון.
כשהגיעה הפסקת עשר, שרון הלכה לאהרון עם החדשות הגדולות אבל לפני שהספיקה לבשר אותם הוא שאל אם היא רוצה לצאת למקום המיוחד שלהם הלילה. היא חשבה לרגע והחליטה שזה יהיה רעיון טוב לא לגרום לסצנה בחדר האוכל, והיא תספר לו כשהם יהיו לגמרי לבד. היא השיבה לו בחיוב. הוא חייך, נישק אותה על הלחי והלך.
כשהגיעו למקום שלהם, אהרון כבר פשט את חולצתו והחל לנשק את שרון בצוואר. היא עצרה אותו. הוא הביט בה בדאגה. "הכל בסדר מותק?" שאל. היא הסתכלה עליו ואמרה שיש לה חדשות מאוד גדולות לבשר לו. הוא השיב ב"בסדר" חשדני והתיישב על הקרקע. שרון לא חיכתה הרבה זמן ואמרה: "אהרון, אין לי דרך קלה לומר את זה אבל.. אני בהריון."
היה שקט. שניהם היו מבועתים ומבולבלים. לאחר כמה זמן אהרון אמר: "הכל בסדר מותק, אנחנו נעבור את זה ביחד."
לאחר שאמר זאת, הוקל לשרון כל כך. היא לא ציפתה לתגובה כל כך חיובית ממנו.
"טוב, בואי נחזור לפנימייה." אהרון אמר ולבש את חולצתו בחזרה.
בבוקר שלמחרת, לא היה אפשר למצוא את אהרון. הוא לא היה בחדרו, לא בכיתה, והעת ההפסקות והארוחות לא בחדר האוכל ולא בחצר. בערב שרון כבר איבדה סבלנות ושאלה את אחד מחבריו הקרובים איפה הוא. הבחור השיב שאהרון אמר שהוא הולך לקנות כמה בירות ולא חזר. פה שרון הבינה שהוא גם לא הולך לחזור.
אחרי המסקנה, שרון הסתגרה בחדרה כמה ימים ולא זה ממיטתה. היא רק עסקה בלבכות על היעלמותו של אהובה, האחד שהבטיח שידאג לה. אחר כבערך חמישה ימי אבל, שרון החליטה שהיא תשמור את התינוק, מכיוון שהוא הדבר היחיד החיובי שנשאר בחייה. אך כד לשמור אותו, ידעה שלצוות של הפנימייה אסור לדעת שהיא בהריון אחרת יכריחו אותה להפיל או למסור לאימוץ. לכן החליטה שהרעיון הכי טוב הוא לכתוב לאחיה הגדול, שבאותה עת היה בן 24 וחי בצד השני של המדינה. מכתבה היה מאוד קצר וענייני, בהתחשב בעובדה שלא פגשה אותו מאז מות אביה. היא כתבה:
'תומס היקר,
אני כרגע בפנימייה במנצ'סטר, בה אני שוהה כבר כמה חודשים. אני מסתדרת אבל אני צריכה את עזרתך באופן דחוף. אני בהריון. ואני לא רוצה לאבד את הילד לאימוץ. בבקשה, בוא וקח אותי איתך. אח יקר, בוא והצל אותי.
ממני, שרון.'
ברדת השמש, היא רצה לכיוון תיבת הדואר והשחילה את מכתבה בפנים. לאחר מכן התפללה שהוא יגיע בשלום לאחיה.
לאחר כבערך חודש, נודע לשרון שהיא עוברת לגור עם אחיה תומס, וכל הסידורים המדיניים כבר נעשו. שרון נהייתה מאושרת. היא ארגנה את חפציה ויצאה לדרך, עם חיוך על פניה וציפיות לחיים חדשים.
כשהגיע למפתן דלתו של תומס, היא חששה לדפוק בדלת, אך אגרה את בטחונה ודפקה בדיוק שלוש פעמים. הוא פתח את הדלת. על שניהם עלה חיוך ענקי על הפנים. היא הפילה את חפציה על הרצפה וקפצה על אחיה וחיבקה אותו חזק חזק. "טוב לראות אותך אחות." אמר תומס בעוד שהחזיק אותה.
במהלך החמישה חודשים הבאים, תומס אפילו לא שאל את שרון הגיעה למצב שהיא בהריון ופשוט עסק בלדאוג לעתידה ולעתיד העובר שלא ידעו את מינו. ושרון אהבה את זה. הבלבול חלף, וביתם היה מוצף באהבה.
זהו היה בוקר רגיל. שרון הכינה ארוחת בוקר, היא ותומס אכלו יחדיו, הוא נישק אותה לשלום ויצא לעבודה. אך לא חזר.
שרון ישבה במטבח, מביטה לעבר השעון כל דקה מצפה שישוב כבר הביתה כי כבר שעת ערב מאוחרת. בסביבות אחת עשרה בלילה, שרון החליטה שהיא הולכת לישון.
בבוקר שלמחרת, העיתון הגיע למפתן דלתה אך תומס עדיין לא חזר. היא פתחה את העיתון עם כוס תה חם וקראה שהתרחשה תאונת רכב נוראית בצמוד למקום עבודתו של תומס. היא המשיכה לקרוא את הכתבה וגילתה שתומס לא הולך לחור הביתה. מכיוון שהוא אחד ההרוגים.
שרון החלה לצרוח ולבכות. היא כבר לא ידעה מה לעשות. תומס היה כל עולמה, הוא היה האחד שאמור לדאוג לה ולעובר. זה היה אסון נוראי ומטלטל עבורה. אך היא ידעה, שתצטרך להשתקם מן הכאב מהר, עבור הילד העתידי.
כעבור כשלושה חודשים, שרון כבר הייתה בחודש התשיעי להריונה. והיא החלה לחשוב על שמות לילדה. כן, ילדה. היא לא ידעה מה מינו של העובר אבל היא הכחישה ודחקה את העובדה שזה יכול להיות בן. היא לא רצתה בן. היא לא יכולה להתמודד עם בן. הרי כל הבנים בחייה עוזבים אותה בדרך זו או אחרת. 'לא, זה לא יכול להיות בן.' היא אמרה לעצמה בכל פעם שחשבה על מינו של העובר.
הלילה הגדול הגיע, שרון קמה משנתה עם כאבי תופת. היא החלה לצעוק לעזרה. היא הייתה בהתקף חרדה, והצירים לא עזרו. אחד השכנים פרץ לביתה ולקח אותה לבית החולים הקרוב ביותר. בעת היותה בחדר הלידה היא בכתה לרופאה שעמדה לילד אותה ואמרה: "אני בת 18. הילד הזה הוא שלי את שומעת? אחרי שהוא יוצא ממני, הוא נשאר שלי."
הרופאה הסתכלה לה בעיניים ואמרה לה "כמובן" עם ביטחון. זה הרגיע את שרון והכין אותה מנטלית ללידה הארוכה. האחות צעקה לה: "תדחפי!".וכל פעם שהאחות צעקה את, שרון דחפה הכי חזק שיכלה.
אחרי כמה שעות של לידה קשה, בתשישות וקוצר נשימה, הרופאה מסרה לשרון את התינוקת הקטנה ואמרה: "זאת בת. מזל טוב. איך תקראי לה?"
שרון הרגישה רווחה. תפילותיה נענו. היא חייכה חיוך קטן ואמרה ישירות: "מילי. קוראים לה מילי." היא החליטה על השם הזה אחרי סבתה, שהייתה האישה הכי טובה שהכירה במהלך חייה.
הרופאה חייכה אליה בעוד שהאחות לקחה את התינוקת עמה. הרופאה אחזה בידה של שרון ואמרה: "הכל יהיה בסדר. אני מבטיחה."
שרון ידעה, שהילדה הזאת שלה, מילי שלה, תהפוך הכל לכל כך הרבה יותר ורוד. כי עכשיו יש לה מטרה בחיים.
מילי.