אם התעניינתם בי

אני מרגישה צורך לפעמים לכתוב על החיים האישיים שלי.
זה נותן לי תחושת סיפוק לקרוא את זה ברגעים שונים בחיי, לטוב ולרע.
לפני חודש יצאתי מהארון בפניי המשפחה והחברים.
התחושה המדהימה הזאת של ללכת ברחוב ולדעת שאין צורך להסתיר, של ללכת לישון ולקום כל בוקר בידיעה שעשיתי את הדבר הנכון.
זה קצת כמו לחיות מחדש.
זה תמיד היה חלק מהחיים הצדדיים שלי, כמו פנטזיה שלא הייתה נראית ברת הגשמה.

השבוע התעוררתי במיטה שלי בבית לצד הבת זוג שלי.
כשההורים שלי במטבח מתחילים בבישולים לארוחת שישי.
היא חיבקה אותי, כל כך חזק, הרגשתי איך הלב שלה פשוט עוטף את כולי.

אני אוהבת בה הכל.

היא גורמת לי לאהוב בעצמי הכל.

אני לא חושבת שזכיתי לאהוב לפניי וזאת הרגשה שמשחקת לי בראש כבר כמה ימים.

אני מרגישה שהלב שלי מתפוצץ מאהבה ופשוט בא לי לצעוק לה כמה אני אוהבת אותה.
כמה אני שמחה שהיא חלק מחיי.

אני מפחדת לפגוע בה, כי אני טיפוס כזה.
טיפוס כזה שמשיג את מה שהוא רוצה, לא משנה מה.
אני טיפוס שגורר עיניים ברחוב ומבלבל מוחות על ימין ועל שמאל.
אני מפחדת שאני מפעילה את זה עלייה, אני מפחדת שאני אמצה את תחושת האהבה הזאת.

היי, היום גיליתי שאני מפחדת מעצמי.