אל תפוצצו את הבועה שלי- פרק 2

"רציתי לשאול אותך אם תרצי לשיר בטקס".

הבטתי מבט חד היישר אל תוך עיניה של המורה. מילותיה הדהדו מספר פעמים בראשי עד שהצלחתי לחבר אותן למשפט ולהבין את התוכן. קיבצתי כמה מהנשימות הכבדות שלי לנשימה עמוקה אחת ולאחר מכן קיווצתי את עיני והתחלתי לבחון את המורה ביסודיות. חיוך ידידותי או זיוף של חיוך ידידותי. בגדים שחורים מגוהצים ורשמיים. נשענת על אצבעותיה הפרושות על השולחן. על ציפורניה לא מרוח לק ועל פניה לא מכביד יותר מדי איפור. היא מאוד נקייה אבל לא מאוד מטופחת. אני לא יודעת מה כל זה אומר, אבל רשמתי את זה בפנקס שבראשי.

"מה קרה? את מתביישת?" שאלה המורה. ניסיתי לחשוב על תשובה שנונה שהייתי יכולה לענות לה, אבל עדיין הייתי מבולבלת מדבריה. "את לא צריכה להתבייש, את זמרת מצויינת, כולם שמעו את זה היום בשיעור" אמרה המורה ואני חושבת שבאותו רגע העיניים שלי נפקחו ללא פחות מגודל של כדור טניס. עצמתי את עיניי חזק והסטתי את מבטי כי פחדתי שכדורי הטניס האלה יקפצו ממקומם היישר אל תוך פרצופה של המורה. כינורות סוערים נשמעו בראשי וקולם חדר אל הלב שלי וגרם לקצב הפעימות להתגבר, אך לא הצלחתי לראות דבר מלבד צבעים כהים מתערבלים יחד ללא שום כיוון או מטרה או סדר מסוים.

הכינורות כבשו לאט לאט על כל גופי בזעקתם עד שהגיעו למיתרי הקול שלי וצעקו מתוכי: "כולם שמעו את זה היום בשיעור??!! על מה את מדברת??!!". נבהלתי וביקשתי בלבי סליחה מהסדק שלא שמרתי על שתיקה כמוהו, אך העיניים הזועמות שלי עוד היו נעוצות בעיניה של המורה ולוו בצליל חד של כינור מלא ציפייה. "היום שרת בשיעור. את לא זוכרת?" אמרה המורה בטון רגוע ונינוח כל כך שכמעט גרם למיתרי הכינורות שלי להיקרע. הכינורות התאוששו והתחזקו בראשי. רציתי לצעוק יחד עם הכינורות, רציתי לבכות איתם, רציתי להיבלע בתוך המחשבה שלי ולחיות לנצח עם הכינורות מבלי לראות עוד איש לעולם. נשמתי נשימה עמוקה שנשמעה קצת כמו קול ייאוש ובכי, ללא דמעות. סערת הכינורות הפכה לבכי שקט אך מאוד עוצמתי.

המורה שאלה אותי משהו, אך הכינורות הסיחו את דעתי. ניסיתי לחייך אליה בנימוס ולאחר מכן הסתובבתי לעבר הדלת ויצאתי באטיות. דבריה של המורה עוד הדהדו בראשי. ´כולם שמעו את זה היום בשיעור.´……שמעו את מה? איך הם יכלו לשמוע? אני לא מבינה…… ´אין לך במה להתבייש את זמרת מצוינת´….זמרת מצוינת? איך את בכלל יודעת? מה את כבר יודעת עלי?…… ´היום שרת בשיעור. את לא זוכרת?´ …….אני שרתי היום בשיעור מול כולם?….. ´היום שרת בשיעור. את לא זוכרת?´…. זה לא יכול להיות. אין סיכוי……. ´היום שרת בשיעור. את לא זוכרת?´……….. שרתי בשיעור מול כולם מבלי לשים לב?….. שרתי בכיתה מול כולם מבלי לשים לב . שרתי בכתה מול כולם מבלי לשים לב!! איך זה יכול להיות?

הכינורות הפסיקו את נגינתם בפתאומיות. גם אני נעצרתי ונעמדי במקומי. "תמר, תחזרי למציאות". "תנחתי מכוכב הלכת שאת נמצאת עליו". "מתי את חוזרת לכדור הארץ? הא?". זה מה שכולם אומרים לי, שאני צריכה התחבר למציאות, לחזור לכדור הארץ. אף פעם לא הבנתי מה כל כך טוב במציאות, אבל באותו הרגע הרגשתי שאני חייבת להתחבר אליה. הבטתי סביבי. מולי יש שער בצבע ירוק, נכנסים דרכו לבית ספר ויוצאים ממנו אל מחוץ לבית הספר. לידו עומדת השומרת, הילה, אני מכירה אותה היא כאן בכל ימי השבוע חוץ מבימי שישי. מימיני ומשמאלי עצי נוי שנשתלו בבית הספר לפני שנה, יש להם פירות אבל הם לא למאכל. מאחורי נמצא בית הספר שאני לומדת בו. בשנה הבאה אני לא אלמד בו. גם כל החברים שלי לומדים בו. אבל אין לי חברים. כי אני לא צריכה חברים. כי אני לא רוצה חברים. אין לי חברים!