אל תפוצצו את הבועה שלי- פרק 1

אני יושבת לבד ליד שולחן בשורה האחרונה של הכיתה ועיני נעוצות בסדק העמוק שברצפה. אף אחד לא מביט בי וטוב שכך. אל תביטו בי, אל תדברו אלי, תחשבו שאני לא קיימת…..
המשכתי לבהות בסדק ברצפה שאני בוהה בו בכל יום מתחילת השנה כשאני מהרהרת. כשאני בוהה בו אני מהרהרת על דברים כמו- למה אנשים מנסים להיות נחמדים אחד לשני כשאכפית להם רק מעצמם? ולמה כולם כל כך רוצים שיאהבו אותם? מה זה נותן להם? ולמה כולם מגיבים כל כך בהגזמה לדברים כל כך חסרי משמעות? הרבה שאלות שאלתי את הסדק הזה, והתשובה שלו לכל אחת מהן הייתה תמיד הכי טובה מכל תשובה אחרת שקיבלתי. שום תשובה. לפעמים נדמה לי שהסדק הזה הוא בין המעטים שמצליחים באמת להבין עד כמה בני אדם הם אינם מובנים. חייכתי אל הסדק ומיד טמנתי את הראש בין הידיים כדי שאף אחד לא יבחין בחיוך שלי.

עצמתי את העיניים, לא ראיתי דבר. חשבתי לעצמי שעכשיו סוף סוף אף אחד לא יכול להטריד אותי. בדמיון שלי חלל שחור. את החלל השחור ממלאים לאט לאט צבעים בהירים ומרגיעים וכולם מתאימים אחד לשני ומלטפים אחד את השני. יוצרים מעגלים וקווים וצורות מדהימות. בשורה ארוכה נכנסים תווים נמרצים. התווים רוקדים בחלל הדמיון שלי, הם קופצים מעלה ומטה ורצים במעגלים. כלי נגינה הצטרפו אליהם. פסנתר, גיטרה, סקסופון, חליל ונבל נעמדו במרכז והתווים הקיפו אותם ורקדו סביבם. רקדו תמיד לפי הקצב ולפי המנגינה, יחד, בתיאום מושלם. אני יכולה לשמוע את קול נגינתם כאילו הם באמת רוקדים לצלילי המוזיקה שלהם לצידי. מוזיקה כל כך יפה שאפשר פשוט להישאב לתוכה. לפתע כל הצבעים בחלל הדמיון התערבבו יחד ויצרו צבע אחיד וכהה. התווים נעמדו במקום וגם כלי הנגינה. הכל היה כל כך שקט ומפחיד. הצצתי קצת מעבר לשרוול שלי וראיתי בערך מיליון עיניים נעוצות בי. אולי אלה לא היו מיליון, אבל הן היו יותר מדי. טמנתי שוב את הראש בין הידיים וחיבקתי אותו חזק.

כמה קולות של צחקוקים נשמעו סביבי. לא הבנתי למה. עצמתי את העיניים שלי וניסיתי להישאב שוב אל נגינתם היפה של הכלים בדמיון. התווים החלו להסתדר בשורה על דף במחברת. מחברת ענקית ועליה כלי נגינה קטנים. יד של מנצח מורה לכלים להתחיל לנגן. אך לפני שהספיקו להשמיע צליל אחד, המורה ניקתה את כל הדמיון שלי כאשר דיברה אלי: "תמר, גשי אלי בבקשה בסוף השיעור". פקחתי את עיני ונזכרתי שאני נמצאת עדיין בכתה. הרמתי את הראש. ראיתי במטושטש כמה צללים, ולאט לאט כשהכל התבהר, נחרדתי לגלות שכל העיניים עדיין היו נעוצות בי. פחדתי לטמון שוב את הראש בין הידיים כי התווים וכלי הנגינה בטח כבר כועסים והם לא ירצו לנגן שוב. הסטתי את מבטי לכיוון הסדק ברצפה כדי לא לראות את כל העיניים הנעוצות בי. הו סדק אהוב שלי, למה אנשים חייבים תמיד להפריע ולהתערב בעניינים שלא קשורים אליהם? הסדק שתק כמו תמיד ואני חייכתי אליו חיוך קטן שהסתרתי בידי…

הפעמון צלצל והשיעור נגמר. יצאתי מהכיתה וקיוויתי שהמורה לא תבחין בי ואולי פשוט תשכח שקראה לי. הרגשתי כמו פושעת נמלטת שלא רוצה שיתפסו אותה, הרגשתי אשמה למרות שלא עשיתי שום דבר רע. התחושה הזאת מצאה חן בעיני, אך המורה סילקה גם את התחושה הזאת מיד, בדיוק כפי שסילקה קודם את המחברת עם התווים וכלי הנגינה. "תמר, גשי אלי בבקשה" אמרה. בגלל זה אני שונאת שאנשים מתערבים בחיים שלי, כי הם לא מבינים שום דבר בכל מה שקשור אלי ותמיד הורסים את הכל.

ניגשתי אל המורה ולא הסתכלתי לה בעיניים. ראיתי על הרצפה סדק דומה לזה שליד המקום שלי. קיוויתי שהוא יוכל לעזור לי עכשיו. "תמרי? הכל בסדר?" שאלה המורה. והנה היא שוב מתערבת בעניינים שלא קשורים אליה. והיא עוד מעזה לקרוא לי ´תמרי´. גם אם אני לא בסדר היא לא תבין כלום, אז למה היא בכלל טורחת? נזכרתי בסדק שלי, ששותק ופשוט מתעלם וממשיך לעשות את תפקידו כסדק ברצפה. ככה גם אני צריכה להיות- לשתוק, להתעלם ולהמשיך בעיסוקיי. הנהנתי בראשי. "מצוין. טוב את בטח יודעת שיום הזיכרון מתקרב" אמרה המורה, מתעלמת מההנהון הלא משכנע שלי. הרמתי את ראשי לכיוונה אבל עדיין לא הסתכלתי בעיניה. המורה קיבלה את זה כתשובה כלשהי והמשיכה:"רציתי לשאול אותך אם תרצי לשיר בטקס".