אל תאמר כלום

"Mess is Mine"

כתבתי לה מה שאני חושב, שזה היה רעיון שלי, כל מה שעשינו, אתה ואני, וכולם.
לא. אני לא מנסה להתחמק מאחריות, וזה בדיוק מה שאמרתי לה, מה בדיוק?
זה היה ניסוח ארוך, היא גם לא ענתה לי בהתחלה, אבל לקראת הסוף היא כתבה.
מה כמה זמן? אני לא זוכר, כשראיתי שהיא לא עונה המשכתי לכתוב, אתה יודע. שפכתי הכל
הרגשתי חרא עם עצמי, אתה לא?
אחרי כמה ימים הסתכלתי וראיתי הודעה ממנה, כבר חשבתי שהיא לא תתייחס.
אם היא לא הייתה כותבת הייתי מבין אותה.
אני במקומה הייתי חוסם אותי. בעצם מקלל ואז חוסם.
אבל היא לא, ואני לא יכול לדעת אם היא כועסת או פגועה, או איך היא מרגישה.
לא, היא לא שלחה לי סמיילי אחי.
כל הטכנולוגיה הזאת, אתה חושב שהיא קידמה אותנו אבל היא לקחה לנו הכל !
אתה חושב שאתה יכול להביע רגשות בעזרת חבורה של אייקונים, אבל אין לי מושג מה אנשים כותבים לי אחי, כל חיוך יכול להיות מזויף, אתה לא יכול לדעת למה הצד השני מתכוון. אם אתה חופר לו, או אם הוא באמת שמח ששלחת לו הודעה.
אפילו את היכולת לכעוס אתה לא יכול יותר, זה לא מספק, אני כל כך מתוסכל לפעמים, שאני לוחץ על המסך המון פעמים, ועוד פעם היו את המקשים האלה, שהיו נותנים לך צליל שאיכשהו הצליח להרגיע. היום? היום אנחנו אבודים. איך הגענו לזה? כן.. מאיה.
שאלתי אותה אם היא זוכרת את הפעם היחידה שדיברנו בכלל.
'זוכרת?' והיה ברור לי שהיא לא זוכרת. 'כי רוב האנשים לא זוכרים, והאמת שזה ניסוח לא טוב.
כי אנשים זוכרים, פשוט הם זוכרים את מה שחשוב להם, וכשהם לא זוכרים אותך, כשאתה זוכר אותם.. זה כואב. ואת בוודאות לא זכרת אותי, מה שהתכוונתי להגיד אז, שהייתי טיפש.
וכולם כאן הבינו את זה כשזה היה מאוחר מדי, רק אחר כך. הרבה אחר כך. אחרי מה שקרה'.
זו הסיבה שהחלטתי לכתוב לה, אתה מבין ? אל תסתכל אליי ככה, זה בדיוק מה שהפריע לי
נמאס לי לשכוח אחי, נמאס לי לא לזכור את הדברים שהייתי צריך לעשות, אני מסתכל לאחור ורואה יותר מדי אנשים שאכזבתי.
אחרי שעה בערך, המשכתי. שאלתי אותה איך היא.. אתה יודע ניסיתי להיות מנומס. בערך..

'אני אמור לשאול אותך, מה קורה, אבל אני חושב שאת לא רוצה לענות לי על זה. או לענות לי בכלל.
אני לא בטוח מה אני רוצה להגיד, זאת אומרת.. סליחה תעזור ?
עבר חודש מאז שהיית כאן, ההורים של דניאל היו פה כמה פעמים. הם שאלו אותי עלייך אפילו
ניסיתי לתת איזו תשובה, אבל פשוט גמגמתי. זה לא כמו בפרויקט שגרירים, שאת ואני היינו יכולים לאלתר נאומים ורעיונות סוחפים כאלה. כאב להם, כאב להם באמת. והמון זמן לא נפגשתי עם אנשים אמתיים , כי האמת מאיה. ששיקרנו, כל מי שהכרת, אני שיקרתי.
ואת חייבת לדעת את זה, ואני מצטער שאף פעם לא היה לי אומץ להגיד את זה כשהיית צריכה.
קל להתחבא מאחוריי התמונה שלי'.

כן, סיפרתי לה מתן, לא! לא השתגעתי.
השתגעתי שלא סיפרתי לה, אל תהיה אידיוט. חכה שנייה.
אתה לא מבין? מזה אל תאמר לה כלום?!
כל מה שהיה, היא הייתה בטוחה שזה הכל היא, שכל החרא הזה שהיא עברה, באשמתה.
וזה לא נכון. כל הבאלגן הזה שהיא חיה בו, הוא שלי.
ואני חייב לסדר אותו.