אלינה

היא תמיד הייתה שם, גופה הדקיק התהלך במורד הרחוב בעודה אוחזת לסיגריה ארוכה וטובעת בכאב של עצמה. משהו בה נדמה לי כמסתורי,לא מובן, משהו בעיניים האפורות הגדולות והחיוך המבויש אך יחד עם זאת המאולץ מעורר תהייה מסוימת לגבי חייה.
שיערה ארוך ופרוע, גווניו חומים ועוטפים את פניה ברוך מסוים אשר לא הגיע לה. היא הייתה אחרת, שונה, משהו בה היה מרתק. משהו בה היה מיסתורי, חסר מעצורים, אך יחד עם זאת דכאוני וחסר אונים.
החוסר שקט השקט שלה הלהיט אותי, לא יכולתי שלא לחוש דאגה ואמפתיות כלפיה, ולכן ביום שנעלמה ממדרגות הכניסה עשויות הבטון של בית הבושת, עלתה בי דאגה קלה ולא מוסברת.
אספתי את חוסר ביטחוני, שלפתי סיגר, ובדממה מופתית התקדמתי אל עבר בית הבושת, מותיר אחרי עקבות כבדים וגדולים בשלג העבה והאינטנסיבי. דפקתי על הדלת, והתפלאתי לחזות לדמותה של אישה כבידת משקל, שיערה האדמוני אסוף בזוג קוקיות וגופה עטוף חלוק רחצה כהה למדי.
נדהמתי לחזותה הטבעית להפליא, ובשל כך כחכחתי בגרוני וגירדתי בראשי באי נוחות. היא צחקקה קלות והזמינה אותי פנימה, מושיבה אותי בשולחן זעיר במטבח ולו זוג כיסאות עץ חורקים.
"למה את מזמינה זרים פנימה?" שאלתי בחדות וקפצתי גבותי בתהייה, היא צחקקה כתשובה ומזגה לי משקה חמים ומעלה אדים, שנדמה היה כקפה, ולאחר טעמה קלה התברר כבעל טעם מר ולא נעים לחך במיוחד.
"אתה לא זר, אתה הבחור של אלינה" השיבה בקלילות ונשענה על השיש הישן, בעודה שואפת את האוויר הקר עמוקות ובוזקת סוכר בדיוק במידה הנכונה אל הספל שהנחתי כי הכינה לעצמה.
"אלינה? ככה קוראים לה?" הנחתי כי דיברה על העקביות שבה הופעתי ועקבתי אחר צעדי הנערה הדקיקה והמסתורית ההיא. היא הנהנה בנוחיות והחליקה את הגומיות משיערה, מחליקה את אצבעותיה הדקיקות בטבעיות דרכו.
"אפשר לשאול היכן היא?" הרמתי את קולי בעקביות, על מנת להראות חזות של גבר חסון ולא מטרידן סדרתי. יכולתי לשמוע את החיוך הקל עולה על שפתיה, כאשר נאנחה עמוקות והחלה לערבב את הנוזל בספלה בכפית מתכת.
"הילדה הזו נולדה עם מזל, אתמול עלתה על טיסה" היא השיבה וקנאה קטנה מתלוות לקולה, מכה קלות עם הכפית על דפנות הספל ולוגמת. לא יכולתי להבין כיצד העלתה בכוחותיה ללגום מהמשקה הנוראי ההוא, אך לא נתתי לכך להסיט את מחשבתי אף ולא לרגע.
"טיסה לאן?" הבלבול אפף אותי, לא ידעתי כיצד להשיב למשפט מוזר זה, לסיטואציה מוזרה זו, או לסקרנות המפעפעת בעורקי בידיעה כי כעת הייתה בהישג יד.
"שילמו עליה מחיר מלא בשעתיים, היא טסה לבית החדש שלה.. מה חשבת, שפה זה בית בושת?" היא גיחכה וקרצה לעברי, ממשיכה בשלה ונאנחת בעייפות. חייכתי חיוך מאולץ אל עברה ושלפתי מכיסי דף משובץ קטן וקרוע ועט שהדיו בו הרוויחה ביושרה את התואר 'כמעט ואזלה'.
"מה הכתובת?" שאלתי בהחלטיות בעודה פוערת עיניה ומשפשפת ידיה האחת בשנייה על מנת לייצר חום מסוים לגופה המחוויר. היא נשכה את שפתה התחתונה וכתבה את הכתובת על דף המשבצות, אשר מספר שניות לאחר מכן תחבתי לכיסי וחייכתי חיוך מאולץ.
"אתה לא מבין בכלל עם מה אתה מתעסק.." היא סיננה בעוקצניות בעודי מתקדם אל עבר הדלת. נעצרתי לרגע, שלחתי את ידי אל עבר הידית ועזבתי את סף הדירה ברוגע.