אלים רדומים, פרק 49: עץ השקמה

האדמה תחת עץ שקמה לא מתורבת מכוסה בשכבה עבה של פירות, עלים וענפיפים יבשים שנשרו. שנה אחר שנה, שכבה זו הולכת ומתעבה, ותחושת הדריכה עליה הופכת להיות משונה ומפליאה יותר ויותר. נחילי דרוזופילות מתעופפים סביב הרגליים, ששוקעות מעט לתוך השטיח ה”ספוגי“ בזמן צעידה. זהו יער חלומי בלב ליבם של חיי עיר רגילים.
הנשימה של עצים משתנה מעץ לעץ. טיבה מתגלה מתחת לצמרות העצים, שהרי לשם הם מזמינים מבקרים מסוימים, ודוחים מבקרים אחרים. בנשימתה של השקמה מורגשת שינה עמוקה בשילוב עם שמחת חיים נאה. הגזע של השקמה, שהצמיח ניצנים, הוא שטחן של השממיות, שמזנקות עליו לעבר השמיים, ונעלמות בפתאומיות משדה הראייה של צופים אקראיים בצידו האחר של העץ. קרני השמש חודרות בקלות דרך העלווה המסותתת. ריחם של פירות שנשרו אורג אריג של זיכרונות. למטייל העומד כאן לא ברור איזו דרך, אם הייתה קיימת מלכתחילה, חבויה בין השורשים.
ביום שמשי הסעתי זקן כבד משקל בכיסא גלגלים. כשעברנו ליד עצי השקמה, הוא תמיד הביט בהם, מוקסם. ”אתה יודע, עזי בר מטפסות על עצים אלה, מתהלכות על ענפיהם, ואוכלות את פירותיו,“ הוא אמר. היה קשה לי לדמיין דבר כזה, אך כעבור מספר שנים ראיתי צילומים של עזים עומדות על ענפים של עצי שקמה. ”עצים אלו צמחו פה לפני חצי מאה, כשעברתי לגור כאן. כבר אז הם היו גדולים ועתיקים.“
המשכנו את הטיול. המטופל שלי אהב מאוד טיולים, והוא ידע כיצד להתבונן בהתפעלות מסביבו, ולראות את יופיים של עצים, פרחים וכרי דשא. לכן, לאחר הושבתו בכיסא הגלגלים, ביצענו סיורים מרוחקים באיזורים ירוקים שונים ברחבי העיר. נהניתי מן ההזדמנות להראות לו את המקומות שבהם הוא לא ביקר מאז שחלה לפני מעל חמש שנים. אשתו סיפרה שהזקן התרגל מימי ילדותו לפינוקים מצד הוריו, מכיוון שהוא היה הבן הצעיר במשפחתו.
כעבור חצי שנה שבמהלכה עבדתי אצלו, נודע לי במקרה שמטופלי הצליח לעבוד עליי. הוא עיוות את נתוני הניידות שלו, אך התברר לי מדבריו של עובד אחר שטיפל בקשיש לפניי שהוא מסוגל לצעוד למרחקים מתונים בעודו נעזר בהליכון. המטופל שלי התעצב מכך שתחבולתו נחשפה, וימי טיולים נטולי דאגות התחלפו לתקופת אימונים. הזקן התחיל להתלוננן על כאבי רגליים, והבנתי שאם אני לא אזרום עם העמדת הפנים שלו, הוא יהיה מוכן לכוונן את גופו להחמרה של חוליו, וזאת כדי לשוב אל הנסיעות בכיסא הגלגלים ”עם משב בריזה על פניו“. לא היו לי כלים לחינוך הקשיש, וניסיתי להגיע איתו להסכמה על טיולים ואימונים לסירוגין. אולם המשא ומתן היה מתיש, ונכנעתי.
למרות החלטתי להמשיך להסיע את הקשיש לטיולים, נתקלתי באתגרים חדשים. הכיסא התחיל להתקלקל, והסעתו הפכה להיות קשה. כשהצעתי להחליף את הכיסא, אישתו של הקשיש, שגינתה אותו על כך שהיה מפונק, התחילה להיטפל אליי, והאווירה החגיגית ששררה לפני כן השתנתה למתח ולעצבנות מחפשת מוצא כשהייתי מגיע לביתם. במקום לחכות להדרדרות יחסינו לאנטיפתיה הדדית, החלטתי לעזוב את מקום העבודה הזה.
האדמה תחת עץ שקמה לא מתורבת מכוסה בשכבה עבה של פירות, עלים וענפיפים יבשים שנשרו. שנה אחר שנה שכבה זו הולכת ומתעבה, ותחושת דריכה עליה הופכת להיות משונה ומפליאה יותר ויותר. נחילי דרוזופילות מתעופפים סביב הרגליים, ששוקעות מעט לתוך השטיח ה”ספוגי“ בזמן צעידה. עץ זה מזכיר ענק שנעמד, והיכה שורשים, בהיותו מוקסם מהססגוניות של חושיו ותפיסותיהם.