אלים רדומים, פרק 48: עולם הזיקנה

לפי מיתוס סקנדינבי עתיק, עץ ה”יגדראסיל“ (Yggdrasil), שמאחד את כל העולמות, מכה שלושה שורשים באינסוף. השורש הראשון הוא עולמות בני האדם והאלים, המגושרים באמצעות קשת בענן. השורש השני הוא עולם ענקי הקרח, שמתגלם בצורת הרי אבן שעליהם גדלים עצי ברזל. השורש השלישי הוא העולם האפל והערפילי של מוות.
במהלך הזדקנות אנשים מבלים יותר ויותר זמן בעולם השורש השני – בעולם הענקים, האבנים, הקרח ועצי הברזל. דמויות הזכרונות גדלות כמו צלליות שמתארכות עם השקיעה, והופכות לענקים, שידועים כבעלי כוחות קסם. הגוף שלא זז מספיק וסובל מקור מזכיר אבן המכוסה בקרח. מחשבות על העתיד הופכות ליער של עצי ברזל. כיצד לחצות יער של ברזל? כיצד לחמם אבן? כיצד להתגבר על כישופיהם של הענקים?
אחד מן העקרונות שמסר בודהה נקרא ”שלושה מגינים“. שלושת המגנים הם: התנזרות, ריסון התודעה, וחוכמה. הם שומרים מפני רוע חיצוני ומפני רוע פנימי את אלה שצועדים בדרך הידע. התנזרות מההימשכות למה שנעים והסלידה ממה שלא נעים מובילה לשלווה. ריסון התודעה באמצעות הרהורים נכונים מוביל להתפקחות. חוכמה, בדומה לאור שמגרש אפלה, מפיגה סבל. ויתור מוביל בבטחון את האדם דרך יער הברזל של מחשבות. ריסון התודעה מאפשר לחצות את ההרים הקפואים של הרגשת ה”אני“. חוכמת ההבחנה באשלייתיותו של הקיום מפוגגת את קסמיהם של ענקי התשוקות.
כשהייתי בן אחת-עשרה אמי וסבתי נסעו איתי למוסקבה לסמינר תרגילי נשימה רפואיים שנמשך עשרה ימים. המנחה הייתה מרפאת ידועה, אלכסנדרה ניקולייבנה סטרלניקובה (Aleksandra Nikolaevna Strelnikova). באותה העת התרגילים טרם אושרו באופן רשמי, והשיעורים הועברו בדירתה של המנחה, שיכולה הייתה להכיל מעט יותר מעשרה אנשים. גילה של סטרלניקובה היה מעל שבעים, אך האנרגיה של גיזרתה הנאה הייתה דמוית חניתו של אודין (Odin).
אלכסנדרה ניקולייבנה הייתה קפדנית, וחיה חיי סגפנות. בסגפנותה הייתה מוחשת בבירור נוכחותו של מגן ההתנזרות. הבהירות והעומק של ההסברים שליוו את תרגילי הנשימה הפכו עבורי לדוגמת מופת של אופן לימוד כל שיטה. בעומק נהיר זה באה לידי ביטוי נוכחותו של מגן ריסון התודעה. זכור לי היטב סיפורה של אלכסנדרה ניקולייבנה על כך שהיא טיפלה בעצמה בעזרת תרגילי הנשימה כאשר היא נמצאה על סף-המוות. איני זוכר מה הייתה מחלתה, אך אני זוכר שסטרלניקובה סיפרה שבתחילה היא ביצעה את התרגילים בשכיבה כי כוחותיה לא הספיקו אף לישיבה במיטה. למעשה, היא פשוט הפעילה מעט את ידיה ודמיינה שהיא מבצעת תרגילים בהיקף מלא. כעבור תקופה מסוימת היא הרגישה יכולת להניע את ידיה במידה רבה יותר. חלה תפנית במחלתה של סטרלניקובה, והיא החלה לבצע את התרגילים כשהיא ישובה במיטתה, ולאחר מכן, במהלך החלמתה ההדרגתית, השיבה לעצמה את היכולת להתאמן בעמידה. הסיפור המתואר חשוב מאוד להבנת האופן שבו יש לתרגל במצב של חולי וחוסר אונים. הבנה זו חשובה גם לקשישים שמבקשים לחצות בהצלחה את עולם ענקי הקרח.
בזמן שהיא הכירה את עקרונות שיטתה למשתתפי הקורס, המרפאת הביאה שתי פירמידות העשויות מבדולח, שהיו מחוברות למעמד מפלסטיק זו לצד זו, ואמרה לנו: ”הביטו! זוהי צורתן האמיתית של הריאות. הן דומות לפירמידות כי בסיסיהן רחבים וכיפותיהן צרות. לפיכך, אם אתם נושמים בעזרת חלקו העליון של החזה בלבד, נפח זעום של ריאותיכם מתמלא, אך אם אתם מצליחים להגיע למצב שבו האוויר יורד אל חלקיהן התחתונים של הריאות, אתם מנצלים את יכולתיהן באופן המיטבי“. בהיותי מוקסם ממראה הפירמידות, הפנמתי את העיקרון שהריאות הן כמו קרחונים שצפים במי האוקיינוס. תמונה זו מאפשרת להבין לעומק את הקשר הקיים בין הריאות לכליות. האוקיינוס שבו צפים קרחוני הריאות הוא אנרגיית הכליות. חלקם העיקרי של הקרחונים נמצא מתחת לפני המים, ולכן לצורך מימוש הפוטנציאל המלא של הנשימה יש לרכז את האנרגיה שלה אף לא בבסיסן הפיזי של הריאות, אלא עמוק הרבה יותר – בבטן התחתונה.
”שאיפה לא צריכה להיות מלווה במאמץ שרירי משמעותי. כשאתם שואפים, דמיינו שאתם מריחים את האוויר,“ הסבירה סטרלניקובה, ובכך פטרה אותנו באלגנטיות מן ההרגל לנשום תוך כדי התאמצות, שיכולה אך ורק לגרום עייפות וחוסר שקט. אכן, לא אש ולא ברקים אינם מסוגלים להביא אביב לעולם הרי הקרח המכוסים ביערות ברזל. כדי שהאביב יוכל להגיע לעולמם של ענקי הקרח, נחוץ אותו הדבר שנחוץ בעולם בני-האדם: תנודתם הקלילה של כנפי פרפר.