אלים רדומים, פרק 46: שמבהלה

שמבהלה (śambhala) היא ממלכת הסגולות הרוחניות. אנשים לא מעטים ניסו למצוא את הדרך לשמבהלה בעולם הגשמי. הם כולם, ללא יוצא מן הכלל, קיוו להשיג סגולות-על, כוחות לחימה מופלאים. אולם, שמבהלה היא תופעה פנימית בלבד, והנתיב המוביל אליה לא נמצא אי-שם בהרים, אלא בערוץ המרכזי של הגוף.
שמבהלה היא מניפורה צ'קרה (maṇipūra-cakra), ”צ'קרה המלאה באבני-חן“. בתרגולי ויזואליזציה מתבוננים באיזור הטבור כבעיר שמימית, המושפעת מאנרגיית האש. בעיר מופלאה זו שוכנים כל היצורים שהתגלמו, והעיר עצמה היא רשת הערוצים שמאחדים את תודעותיהם של היצורים לידי שלמות. ברמה הגופנית, הטבור מאחד את כל האיברים הפנימיים והחיצוניים לידי שלמות. הודות למגע עם כוח האחדות של כל הקיים, הנשימה שיורדת אל הטבור מקבלת צורה של רצון טוב. אם הנשימה מסתבכת ברגשות סוערים המציפים את הלב, היא תהיה עזה ופרועה, ”אכזרית“. אולם, אם הנשימה השתחררה מסבך התשוקות, היא יורדת אל הבטן, מתרככת ונעה באופן חלק, היא הופכת להיות ”נוחה“. בודהה לימד שאנשים שידעו רצון-טוב מגיעים לעולמות האלים בעודם בחיים. זאת המשמעות של מציאת הדרך לשמבהלה.
הכרתי איש עסקים שבבעלותו היה עסק רווחי ויציב, שהושפע מרעיונות שיווקיים ומ”שיטות חדשניות להערכת פוטנציאל השוק“. הוא השקיע את כל הונו בהקמת עסק בליבה של עיר מרכזית, וגילה בפתאומיות שהערכותיהם של מומחים לשיווק מבוססות על הבנת אוות נפשם של לקוחותיהם במידה רבה יותר מאשר על ניתוח המציאות בשוק. הוא פשט רגל, ובכל זאת לא התאכזב מ”הרעיונות החדשניים“. דבר זה הדגים את ”הצלחתם“ האדירה. הרי המרומה המשיך להלל את תקוותיו. לא פעם תופעה כזו נצפית בתחום הרוחניות. לעיתים קרובות אנשים מוכנים להזין במנחותיהם אמונה אבסורדית, בתקווה לשכוח בקלות מגילם, מבעיות בריאותיות, מקשיים משפחתיים, ומכך שעבודתם ומשכורתם לא משביעות את רצונם.
הדרך לשמבהלה היא פשטות מרפאת ביחסים עם רגשותינו.
עוררות יתר של הרגשות דומה למים רותחים, שלצורך קירורם נחוצות שתי כוסות. מזיגת הרותחין מכוס אחת לשניה לסירוגין הופכת במהרה את הנוזל למתאים לשתייה. אם בן-אדם מתרכז במחשבות על עצמו, הוא מחזיק באחיזת ברזל כוס שחומה גורם לכוויה, ובה בעת אין הוא יכול להרוות את צמאונו. לעומת זאת, אם תודעתו של בן-אדם מופנית לצרכיהם של יצורים אחרים, פעילות הרגשות ”תימזג“ בקביעות מ”כוס אחת אל הכוס השנייה“, ובהתקררותה תעניק שלווה.
פעם אחת ביקר אותי בחור שלא הפסיק להתבטא בנושא ”אי-עשייה“, ולספר שהוא מתכוון להפוך לאדם מאושר בזכות אי-עשייה. שאלתי אותו מה טיב יחסיו עם ההורים שלו.
”הם דואגים לצרכיי, ולא מפעילים עליי לחץ. אבל אני מרגיש שקרבה אליהם מגבילה אותי וגורמת לי להיות מתוח.“
”האין דבר זה אומר שבמקום אי-עשייה אתה יוצר את המתח הזה ואת האי-שביעות רצון שקשורה אליו?“
”אני חושב אחרת,“ ענה הבחור בזמן שהוא ליכסן את מבטו לעברי, ”לדעתי הם צרי-אופקים, והם לא מבינים אותי, ודבר זה מעצבן אותי.“
סיפרתי לו על ארמונו התת-קרקעי של בודהה אמיטאבהה (Amitābha), בודהה של אור אינסופי. ארמון זה מואר בזוהר של חמישה איתני-טבע: מרחב, אוויר, אש, מים ואדמה. תנועותיהם של איתנים אלו מרווה את צימאונם של אלו שהגיעו למשכן זה. הארמון התת-קרקעי הוא הערוץ המרכזי, שחבוי במעמקי הגוף. אמיטאבהה הוא תודעה שלווה. בן-שיחתי התפעל, ואמר: ”אני רוצה להיות במאי. אם אהיה במאי, אני רוצה לצלם סרט על ארמון זה.“
”ובכן,“ המשכתי, ”האם לדעתך שוכני הארמון יתעצבנו על מי שלא מבינים אותם?“ הבחור ליכסן שוב את מבטו לעברי ושקע בהרהורים.
כעבור שבוע הוא התקשר אליי ואמר שהוא מרגיש לא מוכן לפגישה נוספת. הוא לא ביקר אותי שוב.