אלים רדומים, פרק 42: להתעלות על עצמנו

בנעוריי למדתי שחמט באופן מקצועי, ואז לראשונה נתקלתי במצב שבו המיומנות לכאורה מפסיקה לגדול, לאימונים אין השפעה מובחנת, והתוצאות בתחרויות יורדות. הדבר דומה להתנגשות בקיר בלתי-נראה, שניסיונות הטיפוס עליו מלווים בנפילות ובציפורנים שבורות. לעיתים קיר זה נעלם באותה פתאומיות שבה הוא הופיע. לפעמים ניתן לטפס מעליו בהצלחה. אולם, לפעמים הוא נותר להיות חומת מבצר. כך היה עם אימוני השחמט שלי, כשבגיל ההתבגרות הפכתי להיות מועמד לאמן (CM), הגעתי לתחרויות עם יריבים חזקים, ולא הייתי מסוגל לצמוח מהר כמו ספורטאי צמרת. בהיעדר הכוונה מקצועית חזקה, עזבתי את לימודי השחמט כעבור זמן מה. ככלל, רק מאמנים חזקים מסוגלים לעזור לספורטאים לעבור בצורה נכונה משברים שנקרים בדרך הצמיחה. המצב שתואר מדגים בבירור גם את המתרחש עם מתרגלי דהרמה.
גם מתרגלי דהרמה, לאחר זמן מה, נתקלים במחסומים על דרך ההתפקחות והרגעת התודעה. תופעה זו מכונה בקרב מתרגלי דהרמה ”מכשולים“ או ”גלי קרמה“ (karma). השוואת המחסומים שמופיעים בקריירה המקצועית של ספורטאים עם מחסומים בתרגולם של תלמידים רוחניים מאפשרת להבחין שהרגשת המחסום היא חלק בלתי-נפרד מתחושות של כוחנו ושל חולשתנו. לעיתים קרובות מתרגלים רוחניים מנסים לפתור את בעיית התמודדותם עם כוחם וחולשתם הפנימיים באמצעות התעלמות פשוטה, כשהם מהרהרים באי-פעולה, אי-הגשמה, אי-דואליות וכדומה. אולם עצימת עיניים מול מכשול, גם אם הוא מוגדר בתור ”מדומיין“ או בתור ”ביטוי של דואליות המחשבה“, רק מובילה לתקיעות של אנרגיה ולקהות התודעה.
כיצד יכול להיראות מאמץ נכון למען התגברות על מכשולים?
כדאי לשים לב מה אנשים רגילים (למשל, ספורטאים, שלא מכבידים על עצמם בתפיסות שלפיהן מאמץ הוא תוצאה של דואליות תודעתית) מנסים לעשות כאשר הם נתקלים במחסומים. הם משתדלים ”להתעלות על עצמם“.
מתרגלים רוחניים נבונים משתדלים לעשות את אותו הדבר מפני שהם שואפים להשיג שלווה והתפקחות. הם מבססים את תודעתם בתוך לוטוס בעל אלף עלי כותרת של התודעה הקוסמית המשותפת, שמורגשת מעל ראשינו במצב ער. באותו האיזור מדמיינים אלה מן המתרגלים אשר מקבלים הקדשות את כפות רגליהם של מוריהם.
קיימם מושגים רבים הקשורים להתעלות על עצמנו. למשל, ”חשיבה מחוץ לקופסה“, ”הרחבת אופקים“, ”מימוש הפוטנציאל העצמי“, ”זניחת ההיאחזות בהרגלי חשיבה“ וכדומה. הרעיון שמאחד את כל הניסוחים האלו הוא הפסקת הכניעות של התודעה לדהרמות העולמניות. נוח להתייחס אל הדהרמות העולמניות, או, במילים אחרות, לכללי ההגיון העולמני, כאל ארבעה צמדים:
1) תשוקה לרווח ופחד מהפסד
2) תשוקה לתהילה ופחד מזעירות
3) תשוקה למחמאות ופחד מביקורת על שגיאה
4) תשוקה לאושר חושי זמני ופחד ממצוקה חושית זמנית
שימת קץ לכניעות פסיבית לחוקי ההגיון העולמני מאפשרת לאנשים להתעלות על עצמם ועל ראשם, שחושב על העולם ועל אישיותם בכפוף לחוקים אלו. אציג מקרה שעוזר להבין אמיתה זו לעומק.
אחד מחבריי הרוחניים, רופא ילדים, התעניין מאוד בדהרמה, אך התרגול שלו לא התאפיין לא בחריצות ולא בעומק. למעשה הוא נתקע במצב של ”שומע חופשי“, שנפוץ בקרב תלמידים בתחומים שונים. באותה העת הוא לא נחשב בעיני עצמו ל”שומע חופשי“ כיוון שהוא צרך כמויות אדירות של ספרות רוחנית, האזין למגוון הרצאות והשתתף במגוון מפגשים. במילים אחרות, הוא ”נשם רוחניות“. אולם במהלך שיחותינו הוא הדגים בעקביות תמונה של תסכול ושל סטגנציה, שאני מכנה ”דיכאון רוחני“. האמת הייתה שבמצב זה הוא לא רצה לתרגל, אך היה כָּמֵהַּ לשמור על רצף של תחושות נעימות שהוא הפיק מן ”הרוחניות“. כיצד הוא בעצמו העריך את מצבו? הוא סבר שהוא נתקל במחסום פנימי כלשהו, אשר אינו מאפשר לו לממש את הכוח הרוחני שלו, וחש עצב.
פעם אחת הוא התקשר אליי מוקדם בבוקר וסיפר בקול מקוטע שאביו עבר התקף שבץ, וכרגע מאושפז. הרופאים מעריכים שיש סיכון גבוה של שיתוק כי האיזור הפגוע בשבץ הוא נרחב. ”מה אני יכול לעשות למענו?“ שאל חברי.
הסברתי לו שהרגשות הקשים שנחווים על-ידיו ומייסרים את נפשו אינם אויביו. למעשה הם משקפים בתודעתו את מצבו של אביו החולה, ומתפקדים בתור חוליה מקשרת בין האב לבנו.
”אם אביך חש שהוא נבלע בסבל, לא הגיוני שתרגיש שמחה ושביעות-רצון בעת חשיבה עליו,“ אמרתי לו, ”להיפך, אם לא תלחם ברגשות אלו, אלא תגלה סבלנות כלפי נוכחותם, תודעתו של אביך תוכל להרגיש שהיא אינה לבד בחוויה הקשה הזו. השתדל להפגין קור רוח מול סערה זו, אל תאפשר לה להשתלט על תודעתך, אך גם אל תסב את מבטך. כך תעשה את המיטב שביכולתך“.
חברי התקשר אליי שוב כעבור יומיים. קולו היה רגוע. הוא אמר שלדברי הרופאים ”התחולל נס רפואי“. אביו שוחרר הביתה ללא השלכות חמורות כלשהן, וכבר נמצא בדרך להתאוששות מלאה. מאז חברי הרוחני לא התלוננן לי על תסכול. הוא התגבר על מחסום זה בעזרת שימת קץ לכניעה פסיבית לדהרמות העולמניות של התשוקה לאושר חושי זמני ושל פחד מסבל חושי זמני, או במילים רגילות, הפגין אומץ-לב מול סבל. בהיותו רופא, הוא לא הטיל ספק בכך שאת התפקיד המכריע בהחלמתו של אביו שיחקה העובדה שאדם קרוב ואוהב היה קשוב לסבלו והתבונן בו בסבלנות. אדם שברגע זה התעלה על עצמו.
זהו סיפור על הדגמת גבורה מול מצוקה. אולם אין על המתרגלים להניח שסבל הוא גורם הכרחי לצמיחה פנימית. מחשבה כזו היא זדונית וערמומית. להלן סיפור שמדגים כיצד נראה אי-ציות לדהרמות העולמניות במקרה שבו התנאים שבהם נמצאים המתרגלים טובים.
במקרה זה ייעצתי לנער פעמיים לבקשת אמו. הוא היה לקראת סיום התיכון וקיבל הערות משמעת רבות. אחת מנטיותיו הייתה לשחק ברשלנות עם נפצים, אך הסכסוכים העיקריים בינו לאמו נגעו לסכום דמי הכיס שהוקצב לו. במהלך שיחתנו התברר כי הנער היה מוטרד מהיעדר ניסיון מיני. הוא הסביר שהוא מרגיש שהוא נמצא במבוי סתום, שהרי כדי ”להשיג בחורות“ צריך כסף עבור בר ועבור כיבוד, ולא הייתה לו עבודה טובה כמו זו של חלק מחבריו מבית הספר.
אמרתי לנער את הדברים הבאים: ”אם אתה מרגיש שאתה זקוק לניסיון זוגי מיידי, וניסיון זה ניתן להשגה רק באמצעות קניית תשומת ליבן של הבחורות, האם לא יהיה זול יותר והוגן יותר לקבל שירות מזונה, שהודות לך תוכל להרוויח כסף למחייתה?“
הנער נראה המום. הסתבר שלקושיה שהוא המציא היה פתרון פשוט מדי. אולם פתרון זה לא התאים לו כי הוא רצה לבלות עם נערות רגילות ולהרגיש שהוא אדם אטרקטיבי.
”אם אתה רוצה תשומת לב כזו, למה אתה מדמיין את הנערות האלו בתור זונות, שתשומת ליבן נרכשת באמצעות ביקור בבר ומתבטאת בסקס מיידי? האם אינך הופך את הבעיה לבלתי פתירה?“
הנער חייך, והבעת פניו הפכה להיות פחות מתוחה. במהלך שיחתנו הגענו לעץ תאנה זקן, והתיישבנו על ענף עבה. הפניתי את תשומת ליבו של הנער לצבעי השקיעה, ושקענו בהתבוננות בשמיים. הוא החליש במידה מסוימת את הנטייה להבנות את התפיסה שלפיה אושר מושג באמצעות עושר.
הוא היה רחוק מחיפוש רוחני, אך, כפי שסיפרה לי אמו כשנפגשנו כעבור מספר שנים, במאמצים משותפים שלה ושל בנה התנהגותו התייצבה והפכה להיות די ידידותית. גם השיחה שהפחיתה את תשוקתו של הנער לכסף תרמה את חלקה לשינוי. במקרה הנדון מה שהנער למד זה לא לעמוד בסבל, אלא לא לייצר אותו במו ידיו במצב של חיים נורמטיביים. הודות להתרגעות ולשחרור האחיזה מתשוקה הוא התעלה על עצמו באותו הרגע.
פעם אחת כשביקרתי את אחד ממטופליי וקילחתי אותו, יצאתי אל הסלון, ובו ראיתי את אשתו הנכה ישובה מול לוח שחמט. לצידה נח ספר לימוד עצמי של שחמט. היא אמרה לי בגאווה שהיא לומדת את המשחק המעניין הזה ונהנית מאוד. כשחזרתי הביתה פתחתי ספר לימוד בנושא סוף המשחק (endgame), שצבר אבק על המדף במשך שנים רבות ללא שימוש, והרהרתי, לא בעמדה (position), אלא בכך שמיומנות אמיתית, לרבות משחק בשחמט, מתבטאת לא בהישגים ספורטיביים ובתהילה, אלא במידה שבה אדם מצליח להתגבר באמצעות שיעורים אלה על דכדוך ועל אי-שקט.