אלים רדומים, פרק 37: העולם הוא גדול אבל קטן

עצרתי את האוטו מול בית כפרי רעוע שעמד בקצה שדה, ובסמיכות אליו היו אסם, רפת וחניה מקורה גדולים. לא נכנסתי אל החצר, והשארתי את הרכב על דרך העפר המאובקת.
בפנים פגשה אותי אישה מבוגרת כבדת-גוף. לאחר שברכנו זה את זו, היא הובילה אותי אל בעלה השכוב במיטה. מצבו היה חמור מאוד. התרחצות נראתה משימה כמעט בלתי-אפשרית היות שחלק ענקי משטח עורו היה מכוסה פצעים. חלקם נוצרו בעקבות מחלת כלי-דם, וחלקם היו פצעי לחץ שנוצרו עקב חוסר תזוזה. הפרוצדורות גרמו לחולה כאב עז, והוא התנגד בתוקף לביצוע פעולות כלשהן לגופו. על אף שהודות למזג האוויר החמים הצלחתי לקלח את הזקן בבית מרחץ כפרי ציבורי, היה ברור שחומרת מצבו דורשת טיפול בבית חולים. הוא שוחרר מבית החולים בתור חולה סופני, אך בני משפחתו כבר פעלו למציאת מקום עבור הגוסס במוסד רפואי יעודי – שם הוא יוכל לקבל טיפול 24 שעות ביממה.
כשהגעתי אל הזקן בפעם השנייה, הוא לא הסכים להתרחץ, וביקש ממני לשבת לידו ולהקשיב לסיפור חייו. הוא גר בבית זה מאז בגרותו, ועיבד את הקרקע. סיפוריו היו מוקדשים לזריעה של גידולים ולצמיחתם, לתיקון של ציוד חקלאי ולעבודה ברפת. ריחם היה מוחשי כמו ריחו של האוויר הכפרי, שמרוב עושרו דומה לטעם. האנשים הנפלאים, שעל היכרותו עימם סיפר המטופל, לא היו פוליטיקאים או אנשי עסקים, שבדרך כלל כיכבו בסיפורים של תושבי העיר הקשישים, אלא פרופסורים לאגרונומיה שהיו מגיעים למשק שלו כדי לחקור תופעות בלתי-רגילות בצמיחת הגידולים.
”אז עבדת כאן מאז נעוריך?“ שאלתי.
”כשהייתי נער, עבדתי במשך תקופה קצרה מאוד בבנייה,“ הוא ענה,”זו הייתה העת שבה העיר הייתה רק בתחילת הקמתה, ועבדתי במקום ש…“ והוא תיאר בבירור את השכונה ואת הבית שבהם גרתי.
בזמן ההיזכרות, החולה חייך ואף צחק כמה פעמים, וסיפוריו לא היו מעייפים. זו הייתה פגישתנו האחרונה כי תוך זמן קצר הזקן אושפז, וכבר לא חזר הביתה.