אלים רדומים, פרק 29: הקרב

אחד מן הקשישים שעזרתי להם להתקלח סיפר, פעם אחר פעם, על מעשי גבורתו. בצעירותו הוא השתתף בפעולות צבאיות, אך סיפוריו העיקריים לא עסקו בהן. בסיפוריו, בעודו חמוש באקדח וברימונים, הוא התפרץ אל תוך משרדיהם של עובדי עירייה בכירים וללשכות רווחה, והשליט צדק. הוא זרק החוצה פקידים מושחתים ונבלים אחרים מתוך מכוניות, וחילק פקודות לקציני משטרה ולאנשים אחרים בעלי השפעה. תודעתו הייתה זירת קרב תמידי שבו הוא היה גיבור-על. הוא נעזר בהליכון, ולמרות כל השידולים להשתמש בחיתולים הוא השתין לתוך שק גומי שהיה תלוי על ההליכון.
אשתו של הזקן הייתה חולה קשה. הוורידים ברגליה דיממו, אך היא המשיכה לבשל, לנקות, לכבס, ובה בעת לסבול את התפרצויות הזעם של בעלה הפסיכופטי. היא דעכה ממש לנגד העיניים, בעוד שלהבת הטירוף בעיניו ייצרה בו חיים לא אנושיים, שהיו דומים לעוויות של גופה המקבלת זרמים חשמליים. המשוגע שאף לפקד על כל פעילויותיה של אשתו, והיא סרה למרותו ללא כל התנגדות.
יום אחד, כשהגעתי לקלח את הזקן, ליד מפתן הדלת פגשה אותי אחות שבאה לבצע בדיקות לאישה החולה. האחות נמצאה בסערת נפש. התברר כי הזקן גרש אותה וגזל ממנה את התיק הרפואי עם הציוד שבו. הוא עשה זאת כאשר האחות אמרה שהאישה זקוקה לאשפוז. המטורף נעל את הדלת, ורק בעקבות שידוליי פתח אותה, ויצא החוצה. בעומדי ליד הדלת, ניסיתי להסביר לו את חומרת המצב של אשתו, ושהוא יכול לאבדה סופית אם הוא יפריע להגשת עזרה. בו בזמן מגישי עזרה ראשונה שהזעיקה האחות חלפו על פני הזקן, השכיבו את אשתו על אלונקה והתכוונו לצאת עימה מן הדירה. הזקן התחיל לצעוק וחבט בפרמדיק אחד. הצוות זינק אל היציאה, והזקן השתלט שוב על הדלת. הפרמדיק שקיבל מכה מן הזקן הזעיק משטרה, והשוטרים פרצו את הדלת.
הזקן אושפז בכפייה לצורך טיפול פסיכיאטרי, ואשתו פונתה למחלקה לרפואה דחופה. היא נפטרה כעבור ימים ספורים, והזקן נשאר בבית החולים ומעולם לא חזר לביתו.
כשאני נזכר באירוע זה, אני מהרהר בקשר בין זעם לתחושת החשיבות העצמית, וגם בכך שאדם החפץ לשלוט על סביבתו מסוגל להגיע לגיהינום עוד לפני בוא מותו.