אליהו לא בא, אליהו רק מצלצל

באחד מימיו הראשונים של חודש פברואר יצאתי לפגישה מתואמת מראש עם סוכנות מסויימת המספקת מוצרים מסויימים והשוכנת במקום מסויים באיזור התעשייה פולג. איפשהו בין איצטדיון הכדורגל החדש של נתניה לבין מתחם הרהיטים הוותיק של איקאה. אף שאיני רוצה, מטעמים של צניעות הפרט, להסגיר במי מדובר, אגלה כי המוצרים המסוימים הם לא משהו מתוחכם במיוחד, אבל בהחלט חיוני – דלתות פנים.
הגעתי שבע דקות אחרי המועד הנקוב. איחור קלוש, ניסבל ואפילו מקובל במחוזותינו. איחור שהוא בטווח הטולרנס שאין עמו קלון.
מושא פגישתי, מנהל המכירות האזורי, רכן על דלפק שולחנו מאחורי מחיצת פלסטיק שקופה שמן הסתם נועדה לחסום נגיפי קורונה מגירסת האומיקרון (פרט המגדיר היטב באיזו תקופת זמן מדובר). זולתי הוא, לא היה בחדר אף לא בן אנוש אחר.
ברוח התקופה, המנהל לא קם כדי לקדם את פני. הוא סימן לי בידו הפנוייה תנועה שפרשתי כהזמנה לאייש את הכסא הבודד שמולו. ידו השנייה לפתה טלפון אלחוטי (קונבנציונלי – לא סמרטפון סלולרי) ממנו בקע קול של גבר. ברוח התקופה הוא מיהר לעטות על פניו מסיכה תקנית בטרם הספיקו אישוני לקלוט את תווי פרצופו. ממה שנותר גלוי הסקתי כי מדובר באדם רגיל לחלוטין, בגיל ממוצע שחזותו נטולת סימני היכר, כזו שאינה משאירה איזשהו חותם של חריגות. אין לי ספק כי אם אפגוש בו שוב, ואין כל סיבה שזה יקרה באופן יזום, לא אזהה אותו.
התיישבתי. הבנתי כי נקלעתי לעיצומה של שיחת טלפון וכאדם מנומס, לא הפרעתי למהלכה.
מטעמי כיבוד הזולת גם לא שלפתי את האייפון מכיסי כדי להעביר את הזמן בחילופי מסרונים נוטפי רכילות, לצפייה בסרטוני וידיאו משעשעים, לקריאת מבזקי חדשות או לבדיקת הדואר הניכנס, כמנהג הבריות.
בלית ברירה נאלצתי לשמוע את הדיאלוג שהמשיך והתפתח בין השניים.
"עם מי יש לי הכבוד?" שאל האיש.
"שמי צביקה" ענה המנהל המקומי תוך שהוא מגניב לעברי קריצה מבודחת משהו.
"תוכל בבקשה לחזור על הכתובת המדויקת" ביקש הלה והוסיף, בנימה של הצטדקות: "אבל לאט כי אני צריך לרשום".
צביקה חזר על הכתובת המדוייקת מילה מילה באיטיות ובהטעמה.

התבוננתי סביבי. סריקה מהירה של האתר העלתה כי מדובר בחדר בגודל בינוני למדי. שלושת הקירות הלבנים היו משופעי דלתות בכמה גוונים – חום, לבן, שמנת ובכמה עיצובים – חלקות, מחורצות ומעוטרות. תצוגה לא במיוחד מרשימה בשפעתה וברבגוניותה של דלתות שניבחרו בקפידה מתפוקתו של קו הייצור במפעל. כולן היו דלתות שאינן מובילות לשום מקום. לא לחדר אחר, לא למחסן ואפילו לא לשירותים, כפי שהסתבר לי מאוחר יותר, כשהייתי צריך לרוקן את השלפוחית.

"כמה זה רחוק משכונה זו וזו בנתניה?" המשיך בן שיחו של צביקה.
צביקה גרד את מצחו, שלח מבט אל התקרה הלבנה, הנקייה מדלתות, או אולי אל "היודע הכל" השוכן במרומים שמעליה, חיכך בגרונו והשיב ,"מהלך עשר דקות בקירוב".
"ואיזה אוטובוס מגיע לשם?" הוסיף הלה לתחקר.
"אין לי כל מושג" ענה צביקה, "אני מגיע ברכב שלי, ברכב של החברה למען הדיוק". "ואם כבר מדייקים אז אני גם מגיע ממקום אחר" הוסיף לאחר אתנחתה חפוזה בשארית האויר שנותרה בריאותיו.
"אז אולי אתה לפחות יודע איפה התחנה של האוטובוס?" המשיך הנודניק (בנקודה זמן זו כבר הבנתי כי מדובר בטרדן מזן מעצבן במיוחד).

צביקה, עדיין מאופק, ענה בטון אבהי משהו: "אליהו יקירי, הסברתי לך שאיני נוסע בתחבורה ציבורית ולכן אינני מתמצא בזה כלל. אני מציע שתתקשר ל"אגד" או ל"מטרופולין". אולי הם יוכלו לעזור. לחילופין אתה יכול להגיע גם במונית".

אז לנודניק קוראים אליהו. כנראה הציג את עצמו בתחילת השיחה טרם בואי.
אבל אליהו לא נמנה עם אלה שמוותרים בקלות. הוא המשיך לשאול אינספור קושיות וצביקה, כאיש מכירות מנוסה, שמר על שלווה סטואית ראויה לציון ולא ניסחף ולו גם פעם אחת להביע ולו ברמז איזושהי מורת רוח או טינה.

לו אני הייתי במקומו הייתי מתחשב יותר דווקא בלקוח שטרח והגיע לפגישה מתוזמנת והייתי עונה לאליהו בנימוס תקיף "אליהו, צר לי אבל לקוח חשוב הגיע לסניף ואני חייב לסיים את שיחתנו לאלתר. תתקשר בבקשה בעוד שעה".

בשלב מסויים, אחרי כשלושים דקות, התחלתי לנוע על כסאי באי נוחות מופגנת שנועדה לשדר לצביקה כי קצה נפשי בהמתנה הממושכת. יש גבול לכל תעלול. סבלנותי פקעה. שעון החול של יכולת הבלגה שלי התרוקן מגרגריו. אפילו שקלתי לפרוש כאקט של מחאה אבל נמלכתי בדעתי אחרי שלש נשימות עמוקות.

כעבור עוד כמה רגעים אליהו הודה לצביקה הרעיף שבחים, מחמאות וברכות עליו ועל בית העסק באינטונציה שופעת רגש שנשמעה באוזני כמזמור מספר תהילים.
צביקה אותת לי בשתי אצבעות כי "או-טו-טו השיחה עומדת להסתיים בקרוב".

ואכן, אליהו הבטיח שהוא יבוא לפני פסח ונפרד מצביקה באקורד של אכזבה מעוררת חמלה. לתחושתי (המשוללת כל אמפתיה לאליהו כמו לנודניקים סידרתיים אחרים באשר הם) הוא קיווה להמשיך בשיחה הזו לנצח.

צביקה החזיר את המכשיר לערסלו ופנה אלי בחיוך. "האיש הזה, אליהו, מצלצל אלי ככה מזה שלש או ארבע שנים. תמיד בתחילת השנה, בינואר או בפברואר. הוא חוזר על אותם דברים. שואל את אותן השאלות, מברך את אותן הברכות, מאחל את אותם האיחולים ומבטיח את אותה ההבטחה – שהוא יבוא לפני פסח. עד היום הוא לא הגיע".
בקיצור, אליהו לא בא, הוא רק מצלצל.

הצעתי לצביקה כמה דרכי פעולה; למשל לבקש מאליהו את מספר הטלפון שלו כדי לסנן אותו לאלתר, או כשאליהו יתקשר בפעם הבאה להכריז בקול מתכתי בדיקציה של הודעה מוקלטת ע"י תוכנת דיבור ש "המספר אליו חייגת מנותק", או לענות לאליהו כך: "אליהו יקירי. אם יכולת לעלות בסערה השמימה, ודאי תמצא את הדרך הנאותה להגיע גם אלי. להתראות בליל הסדר".