אלו חיים אלה

אני מרימה את עצמי מהקרקע,לאט לאט.
רגליי פצועות ומדממות אך אני לא מרגישה כלום,שום דבר.
אני לא שומעת כלום,למה אני לא שומעת?
אני נאנחת בקול,שום דבר.
אני צועדת לעבר הכלום הלבן.
אני שומעת צעדים,אני שומעת.
אבל אני לא רואה כלום.
חושיי נאבדים וחוזרים כל כך מהר.
"גן עדן או גיהנום" מודיע לי קול.
אני מתה?אני מנסה להגיד את זה בקול,אני לא מצליחה,אני לא יכולה לדבר.
"למה הגעת לכאן?" שאל הקול.
"אני הייתי בודדה",עניתי לקול.
"בדידות.מהי בדידות שמושכת בני אדם רבים לכאן?"שאל הקול.
"תדמיין כאב מתפשט בכל גופך כמו סרטן סופני,תדמיין זאת. תדמיין שאתה רוצה לשפוך את יגונך החוצה,אתה לא מצליח.
המפתח מסתובב בחוץ.אך אתה לא יודע איך למצוא אותו.
אתה מנסה,אבל אתה לא מצליח.
אתה מתוסכל,אבל אתה ממשיך לחפש.
אתה לא מוותר,אבל התקווה אוזלת".

"בבקשה,עזרה",אתה מתחנן.
שתיקה
"הצילו".
שתיקה.
"אני זקוק לעזרה".
שתיקה.
"תעזרו לי לחפש את המפתח".
עיניים עוברות,אוזניים גם הן,אך עדין,שתיקה.
הכאב גובר,מתפשט במהירות,אתה נכנע.אתה נכנע לכאב.זהו זה. הרמת ידיים,זוהי הבדידות בתוך בטנך,והמפתח,הוא האהבה,שתרגיע את כאבך,לא בטוח שהיא תעלים אותו לגמרי,אבל לפחות הוא לא יהיה בכל גופך.

"האם אפשר לחיות בלי אהבה,בלי לאהוב,בלי להיות נאהב?"
היסוס.שתיקה. "כן,אך אילו חיים אלו?"
אז עכשיו אני אשאל אותך,אילו חיים אלה,מבלי האהבה?"
שתיקה ארוכה.