אלונה

בטח היו כאלה שחשבו שמשהו לא בסדר אצלה. אתם מבינים, בית קברות הוא לא המקום האידיאלי בשביל נערה מתבגרת. אבל היא תמיד נמשכה לכאן, למצבות הדוממות שעל הדשא המטופח. זה לא סתם בית קברות, בית קברות צבאי זה.
היא הייתה מגיעה לכאן כשהזדמן לה, תמיד פותחת זוג עיניים המשתוממות על חוסר הצדק בעולם, לא משלימה עם הגילאים הצעירים המופיעים על המצבות.
לפעמים הייתי מוצא אותה מנקה אותיות חרוטות מאדמה שהצטברה בהן. לפעמים מניחה ורד על קבר של חייל שנהרג באותו תאריך.
היא לא באה בזמנים קבועים. תבינו, היא הייתה נערה מלאת שמחת חיים, אך עדיין הרגישה צורך לבקר מפעם לפעם כמו באה לבקר חברים ותיקים, ואני תמיד הייתי מתפלא.
אבל מי אני שאומר משהו ואני רק גנן פשוט. מבין בפרחים ובאבני שיש ולא באנשים.
פעם אחת דיברנו, שאלתי אותה לשמה. "אלונה", היא אמרה לי בחיוך וחזרה לחבריה השותקים. הייתה עוד פעם. עמדנו ליד מצבה חדשה והיא אמרה לי: "עובדיה", ואני לא ידעתי כיצד היא יודעת את שמי, "אתה מאמין באלוהים?". אמרתי שבוודאי, שומר מסורת אני. "תמסור לו", היא אמרה, "שיפסיק. זה יותר מדי, נכון? והם תמיד כל כך צעירים!". ואני לא ידעתי מה לאמר.
גדלה הילדה ובאה לבקר קצת פחות. פעם אחת הגיעה עם מדים. זו הפעם האחרונה שראיתי אותה ככה, תמירה עם עיניים פקוחות בהשתוממות. בפעם הבאה הגיעה עטופה בדגל. ואני לא ידעתי, רק אחרי ששמו את האבן ראיתי מה כתוב עליה. אלונה. ואני חשבתי, רק צירוף מקרים. בכל זאת שאלתי את האישה שעמדה שם: "אלונה היפה והגבוהה עם התלתלים והעיניים החומות?", והאישה בכתה ואמרה לי שכן. ואני גנן פשוט שלא אומר הרבה, אז בכיתי גם. והאישה שהייתה אמא של אלונה סיפרה לי הכל. על המחבל שניסה לפרוץ לבסיס, על אלונה שהרגה אותו אבל הספיקה לפני כן לחטוף כדור. גם סיפרה לי האמא על האבא שאלונה לא הכירה כי עוד לפני שנולדה הוא יצא למלחמה ולא חזר. אפילו קבר לא היה לו למסכן, "נעדר".
אז הבנתי את הביקורים של אלונה, וכל יום שאני עובר לידה אני פותח זוג עיניים משתוממות. מבקש מאלוהים שיפסיק לקחת אותם, כמו שאלונה ביקשה ממני לעשות.
לפעמים אני שם על המצבה ורד, גם שזה לא התאריך.
ילדה טובה היא היתה, מגיע לה לאלונה.