אלה החיים שלי -פרק 1+2

כמו בכל יום רגיל קמתי בבוקר , ציחצחתי שיניים, שטפתי פנים , לבשתי את תלבושת בית הספר שלי וירדתי למטבח לאכול ארוחת בוקר עם אמא , הייתי מדברת איתה בעיקר בשעות הבוקר והערב כי כל שאר היום היא הייתה עסוקה בלהעביד את עצמה בעבודה , היא היתה מספרת לי איך היה היום שלה בעבודה ואני מספרת לה סתם שטויות ותאוריות שחשבתי עליהן,
אמא היתה מסיעה אותי לבית הספר , הוא לא היה כל כך קרוב אבל גם לא כזה רחוק אבל בכל זאת היא התעקשה להסיעה אותי כל בוקר לפני שנסעה לעבודה,
עכשיו אני כבר בת 17 לומדת בשנה ה11 של בית הספר באחד מהתיכונים הכי טובים בעיר טוקיו, ככה הם אומרים , חיי החברה שלי לא היו משהו.אף אחד לא באמת ניסה לתקשר איתי או לבדוק מה שלומי אפילו לא אומרים לי בוקר טוב , אולי זה בגלל המראה הלא רגיל שלי, אני לא כמו כולם , אמא שלי לא יפנית וגם אבא שלי לא לכן יש לי מראה זר, אין לי עיניים מלוכסנות וחומות או שחורות וגם לא שיער חום כהה כמו לרוב האנשים כאן, יש לי עיניים כחולות ושיער ארוך חלק ושחור, פעם סבא וסבתא תמיד היו אומרים לי כמה שאני יפה אבל כמובן שהם יגידו את זה , אני הנכדה שלהם.
למרות כל זה ידעתי את השפה המקומית שוטף כאילו והיא שפת אם שלי אבל היא לא , לפעמים אפילו הייתי מתקנת אנשים אחרים בשגיאות דיבור או כתיבה כל פעם שאני הייתי עושה את זה היו נוקבים בי מבט וממשיכים בשלהם , כמו סנובים שלא מודים בטעויות שלהם ,
היום שלי בבית הספר הוא יום ארוך ומעצבן כל בוקר בשבע וחצי צריך להיות בכיתה , אני נכנסת לכיתה וכולם נועצים בי אני לא מבינה את פירוש הנעיצות, אולי זה בגלל שנמאס לכולם ממני או משהו כזה, אני יושבת בשורה הראשונה באמצע ככה שאני ממש מול המורים , אני מקשיבה בשיעורים אבל לא באמת כותבת משהו זה מאוד מעצבן אותי , אחרי שלושה שיעורים יורדים לחדר אוכל או קונים בקפיטריה לרוב אני יושבת בחדר אוכל בשולחן זוגי והכיסא מולי תמיד ריק, אני לא חשבתי ליצור עם מישהו שיחה , זה מיותר, אני יודעת שהאנשים כאן לא אוהבים אותי לכן לא ניסיתי ואני לא מעוניינת גם, אחרי הארוחה אני קמה והולכת לכיתה מוציאה את הטלפון ויושבת איתו עד סוף ההפסקה , פייסבוק אינסטגרם ועוד , אולי אין לי חברים במציאות אבל שם יש לי והרבה אנשים שאני לא מכירה מפרגנים לי , תודה להם אבל זה בחירה שלהם ולא ממש מעניין אותי אם הם אוהבים את התמונה שלי או לא אם הם מבינים את הסטטוס שלי או לא . אחרי עוד שלושה שיעורים רצופים שביניהם אנגלית של שעתיים שבשעות האלה ישנתי כי הם מלמדים אנגלית ברמה נמוכה ואני לא צריכה את זה ועוד שעה של מדעי הגוף זה עיניין אותי אבל גם שם את הכל כבר ידעתי.
כשהייתי קטנה תמיד קראתי את הספרים של אמא שלי , רופאה בחירה בבית החולים הכי טוב בעיר , ספרים על גוף האדם ועל בריאות ועוד וכל הספרים היו באנגלית , למרות שדיברתי אנגלית בבית עם אמא כי זאת שפת אם שלה לא ממש ידעתי לכתוב ולקרוא אז בגיל קטן אמא לימדה אותי בבית ומאז אני קראתי את כל הספרים שלה ורכשתי הרבה מידע, זה לא שאני מתכוונת להיות רופאה או משהו כזה אבל זה פשוט עיניין אותי אז למה לא.
אחרי שלושת השעות האלה יש לנו הפסקה של עשרים וחמש דקות , אני שמה אוזניות ומקשיבה לשירים , אין לי סגנון אחד מסויים שאני אוהבת , אני אוהבת כמה מרוק ואני אוהבת כמה בפופ וכמה בקלאסי וכמה בראפ אני לא באמת שמה לב לסגנון אני שמה לב למילים, המילים שגורמות לי שייכות לאנשהו ומסבירות לי שאני לא לבד בעולם ויש אנשים הרבה יותר מסכנים ממני , למדתי בחיים שאני צריכה להגיד תודה על מה שיש לי , על אמא שלי שאוהבת אותי כל כך ועל כך שאני בכלל קיימת , כי יש בעולם אנשים שאין להם לא אמא ולא אבא שאין להם משפחה שלא יודעים מה לעשות עם עצמם מרוב שבודד להם ורע להם , שאין להם אוכל , ואין להם מקום לישון בו , על כל מה שיש לי אני צריכה להגיד תודה, אבל תודה למי ? אני לא מאמינה באלוהים … לדעתי אם הוא היה קיים הוא היה עושה משהו טוב לכל אדם, כשהייתי קטנה ביקשתי ממנו שיביא לי את אבא שלי אבל כלום לא קרה , אני לא יודעת מי הוא איך הוא ניראה ובכלל כלום , מאז שביקשתי את הבקשה הזאת כל כך הרבה פעמים כי לאמא היה כל כך קשה לבד איתי , הוא לא ענה לבקשה ואני פשוט הפסקתי להאמין .
אחרי ההפסקה יש לנו שעת תרבות ושפה ואז שעה מתמטיקה , מתמטיקה היה המקצוע השנוא עלי למרות שהייתי ממש טובה בו , זה פשוט ניראה לי מיותר לשבת ולחפוף משולשים ולפתור משוואות, אם החיים היו משוואה הייתי פותרת אותה בקלות .
אחרי השעתיים האלה יש עוד הפסקה באורך של 15 דקות ואז שיעור הסטוריה ואחריו כלכלה , כלכלה אהבתי כי היא סדרה לי את החשיבה על איך שהעולם מתנהל וכמה שהוא אובססיבי להכל וכך גם הסטוריה, כל המלחמות התחילו משנאה סתמית , אני לא יודעת למה צריך לשנוא אנשים , הרי כולנו טועים פה ושם אבל למה צריך לשנוא אותם על מי שהם ועל איך שהם נולדו, את זה אף פעם לא אבין,
ככה כל יום בבית הספר עד השעה ארבע ואז אני יוצאת והולכת ברגל הביתה כי אמא עובדת ואני לא רוצה להציק לה , אני הולכת בין רחובות ליד תחנות אוטובוס וליד דוכני אוכל הרבה אנשים מסתכלים עלי מוזר אבל זה לא מעניין אותי שיסתכלו כמה שהם רוצים , אני עוברת דרך הרבה מקומות וכמעט כל יום אחרי בית ספר אני נכנסת למסעדה קטנה במרכז ואוכלת שם כי בבית אין לי כוח לבשל משהו ואני גם לא ממש יודעת איך ואת האמת שבישול לא ממש מעניין אותי ומה שלא מעניין אותי נחשבת מיותר בשבילי , אמא נותנת לי כסף כל בוקר ואני אוכלת בחוץ, כמו תמיד אני מזמינה מרק ירקות ואחריו סלט פירות שאני ממש אוהבת , המלצרים פה כבר יודעים מה אני הולכת להזמין ודווקא כאן מכל היום יוצא לי לנהל שיחה קצרה עם המלצרים , היום היה יום שונה , המלצרית הקבועה שלי החליפה שולחן אבל בכל זאת אמרה לי שלום ואלי בא מלצר חדש הוא שאל ״ ברוכים הבאים , מה תרצי להזמין?״ אני לא רגילה לשאלה הזאת אבל בכל זאת עניתי לו ואמרתי לו את המנה הקבועה שלי, הוא חייך חיוך רחב ועיניו מצמצו מרוב אושר, הוא היה נראה יותר צעיר ממני וכאילו מתלהב ממשהו , כניראה שזה היום הראשון שלו בעבודה , ככה זה ניראה ״ בהצלחה!״ אמרתי לו והוא חייך והלך. כן לפעמים מילה טובה לא תזיק וכמובן שזה כיף לשמוע מחמאה או כל דבר אחר אז למה לא , סיימתי את הארוחה שילמתי ויצאתי ,השעה היתה שש וחצי כשכבר הייתי בבית.

הרגשתי שהראש שלי מתפוצץ כאילו חבטו בו בחוזקה , ראיתי חושך ושמעתי צפצופים של הטלפון כאילו ושיחה התנתקה ולא הנחתי את הטלפון חזרה, פתחתי את עיניים וראיתי את התקרה , איכשהוא הייתי על הרציפה ואז נזכרתי בשיחת טלפון שכרגע קיבלתי
״ אנג'ל קליין?״ ״כן״ עניתי באדישות לגברת שקטעה אותי באמצע התוכנית טלוויזיה האהובה עלי , ״ את הבת של סופיה קליין רופאה בבית החולים שיקומי?״ לא הבנתי את השאלה ״ כן ״ עניתי לה שוב בקול מבולבל ״ אנחנו מצטערים להודיע לך אבל…״ ומשם הבנתי הכל.
הרגשתי חנוקה , ידעתי שיום אחד אמא כבר לא תהיה אבל לא חשבתי שזה יקרה כלכך מוקדם ומסיבה כל כך לא אחראית,אני בכיתי בכיתי כל כך הרבה עד שכאב לי הראש, לא יכולתי להפסיק את זה , היה לי כואב מידיי.
באותם ימים אחרי שהודיעו לי על מותה של אמא פשוט שכבתי בסלון , המקום שאני ואמא הינו מדברות בו הכי הרבה לפעמים צוחקות ורואות טלוויזיה ביחד ועוד מלא דברים התרחשו בבית הזה , שכבתי ובהיתי בתקרה בקירות ובטלויזיה הכבויה , הטלפון בית כל הזמן צילצל אבל לא היה לי כח ורצון לענות לשיחות הנכנסות אחת אחרי השניה . לא הלכתי לבית הספר וגם לא למסעדה הקבועה בשביל לאכול , לא הייתי רעבה ,ידעתי שבכל זאת צריך לאכול כי זה לא יגמר טוב אם אני אמשיך עם זה אבל לא היה לי כוח לאכול , אחרי יום שלא אכלתי ושתיתי ובהיתי בקירות הבית נירדמתי חלמתי חלומות קמתי בבוקר ושחכתי אותם כמו תמיד, צחצחתי שיניים שטפתי את הפנים האדומות שלי, פתחתי את המקרר מהרגל , הוא היה ריק חוץ מכמה ירקות ושתייה שהיו שם , היה שם כמה בקבוקי יין שאמא אהבה, היא אף פעם לא הציעה לי לשתות ולטעום אותם , הייתי צמאה הוצאתי בקבוק אחד , את הבקבוק שאמא הכי אהבה והתחלתי לשתות , זה היה חמוץ לא הבנתי את הטעם אבל זה לא עיניין אותי העיקר שזה העביר לי את הצמאה , לקחתי את הטלפון שלי והתקשרתי לטלפון של חברת פיצה שהיה מודבק עם מגנט על המקרר כעבור חצי שעה הפיצה הגיעה שוב הלכתי לסלון נשכבתי על הספה לקחתי משולש אחד נגסתי בו וזהו הרגשתי שאני מפוצצת באוכל והולכת להקיא,
ככה העברתי את היום עד הערב ידעתי שיום אחרי זאת הלוויה של אמא הלכתי לחדר שלה פתחתי את האיפור והוצאתי את כל הצבעים השחורים , התיישבתי בשולחן איפור ונזכרתי איך אמא לימדה אותי להתאפר, אבל לא איפור מוגזם , ניסיתי לשחזר את הזיכרון בשביל להתאפר ,
במקום הצבעים העדינים שהיתה מאפרת אותי בהם שמתי צבע שחור , אני לא יודעת למה אבל הרגשתי שזה מבטא רגש, את העצב על האובדן , שמתי צלליות שחורות עיגלתי את הריסים הארוכות שלי במסקרה שמתי אודם אדום בוהק אחרי זה ריססתי על עצמי את הבושם שאמא הכי אהבה , היה לו ריח מתוק וחזק כאילו מפגין ביטחון , אף פעם לא באמת התאפרתי ככה , הלכתי לחדר פתחתי את הארון מצאתי שמלה שחורה עם נצנצים כסופים ושחורים ולבשתי אותה, אמא כל הזמן רצתה לראות אותי בה אבל כל הזמן סירבתי ללבוש אותה , היא התאימה לגובה שלי והיתה צמודה ודי קצרה , אמא נתנה לי אותה ביום הולדת שש עשרה בתקווה שמתישהו אני אלבש אותה .הלכתי לחדר של אמא פתחתי את ארון הנעליים שלה ולקחתי זוג עקבים גבוהים שחורים מאוד יפים העקב היה דק מאוד וזה הביא לנעל קסם מיוחד נעלתי אותן והן הגביהו אותי אפילו יותר . לבשתי את העגילי יהלום שקיבלתי גם מאמא ביום הולדתי האחרון , אף פעם לא לבשתי אותם , לקחתי ממתלה התיקים של אמא את התיק הכי יפה שלה שהתאים לי לשמלה , הסתכלתי במראה ,השיער שלי גלש על השמלה הצמודה שהייתה קצרצרה העקבים הגביהו והדגישו את רגליי הדקות והארוכות והאיפור הכהה הדגיש את עיניי ככה שהיה אפשר לראות אותם ממרחקים , לא הקדשתי הרבה זמן להתבוננות במראה , ניסיתי לכחות את אמא , שהייתה כל כך יפה בעיניי ורצתה שאני אלבש את השמלה , אולי זה ישמח אותה, הייתי נראת בוגרת יותר וככה יצאתי מהבית ,
בכל רחבי העיר היו מלא מועדונים שבחיים לא נכנסתי אליהם כי לא ממש היה לי צורך ואני לא חושבת שאמא היתה אוהבת את זה , נכנסתי למועדון שהיה נראה ממש יוקרתי , המוסיקה היתה כל כך חזקה שבכל ביט רעדה לי הבטן , נכנסתי לרחבה של הריקודים ופשוט התחלתי לרקוד ולזרום עם זה , היו כמה גברים שהציקו לי אבל לא עיניין אותי , באתי לכאן לשטוף את המוח מהכל, כמה גברים הביאו לי משקאות ושתיתי בלי חשיבה , בכל זאת מתישהו צריך להשתחרר מהמתח , אני חושבת שנכנסתי למועדון שנמצא ליד בית מלון יוקרתי , בטח היו שם מלא אנשים שבאו לכאן מכל העולם לבזבז את הכסף על שתייה ונשים , הרגשתי בחילה והתחלתי לחפש שירותים כל הסביבה לחצה עלי כל כך , המוסיקה החזקה והכמות אנשים הגדולה שהיתה שם , מצאתי שירותים ואז הבחילה עברה , איכשהו הגעתי לחדר משחקים, קזינו ופוקר , מעולם לא שיחקתי בהם , זה נראה משחק חסר משמעות אלא אם משחקים בשביל משהו כמו כסף קראתי על המשחקים האלה הרבה וזה לא היה נראה כזה קשה, אני זוכרת שקראתי על טכניקות שונות במשחקים האלה אז פשוט התהלכתי לשם ומצאתי את עצמי מהמרת על 15000 דולר שיחקתי והכל הלך ממש בקלות, הייתי די שיכורה אני חושבת נצחית כמה משחקים והרבה אנשים הסתכלו עלי בהתפעלות , לאחר כמה שעות מצאתי את עצמי נוסעת במונית הביתה ,
עליתי הביתה נכנסתי לחדר ועיניי נסגרו לא נרדמתי פשוט הייתי עייפה והתחלתי לחשוב על השטויות שעשיתי לפני כמה שעות , פתחתי את העיניים לקחתי את התיק שלי פתחתי אותו והייתה שם כמות גדולה של שטרות דולרים , סגרתי את התיק כאילו ולא ראיתי כלום ונשכבתי שוב במיטה אחרי הרבה חשיבה ודעות ומחשבות טיפשיות נרדמתי.
למחרת היתה הלוויה.
בעוד שעה מתחיל טקס הלוויה , אני לבושה בשחור , שיערי השחור מחוסה במטפחת שחורה ומעליה היו משקפי השמש החורות שלי, אני עם שמלה שחורה ונעלי עקב שחורות מבריקות רק העיניים והזר פרחים היו צבעוניים , הצבעים היחידים שהיו עלי , הזר פרחים שהבאתי היה מורכב מפרחים שאמא אוהבת , ורדים לבנים בעיקר וכמה אדומים, כחולים וורודים , אני לא יודעת איזה פרחים מביאים לאדם שמת אבל זה מה שאני בחרתי זה מה שאמא אהבה .הסתובב לי קצת הראש מהאלכוהול של אתמול, אני טיפשה הודתי בזה ישר , בלוויה היו הרבה אנשים שלא הכרתי , כניראה חברים של אמא ורופאים מהבית חולים שלה, היו גם כמה שהכרתי , דוד שלי שלא דיבר עם אמא שלי שנים גם היה אבל הוא עזב אחרי כמה דקות. כמה מהשכנים גם היו ואפילו המורה שלי. זה היה יום שמשי , כאילו ולעולם לא אכפת מזה שמת אדם , אבל כמובן שכל יום מתים אנשים והעולם לא יהיה תמיד מכוסה עננים אפורים , המזג אוויר באותו יום עיצבן אותי נורא. כמה אנשים שאלו אותי אם יש לי לאן ללכת עכשיו ומה אני אעשה , לא ידעתי מה לעשות באותו רגע , אמא היתה המשפחה היחידה שלי היה גם את דוד שלי אבל הוא אפילו לא שאל לשלומי בכמה דקות שהוא היה פה והבנתי שהוא לא מעוניין לקחת אותי לחסותו, חוץ ממנו יותר לא היו לי דודים שהכרתי וגם סבא וסבתא כבר ממזמן לא נמצאים בעולם . לכולם עניתי בתשובות של ״ כן אני יודעת מה אני אעשה״ ו״ תודה על הדאגה אבל הכל בסדר״ התשובות האדישות שלי היו שקרים ,נכון כל הכסף של אמא עכשיו עבר אלי , הכסף יכול לספק לי הרבה דברים בכל זאת הכמות כסף לא היתה קטנה, אולי אוכל לגור עכשיו לבד , גם ככה עוד שנה אני בת 18 אז אני כבר צריכה לדעת להסתדר לבד,
אולי אני אעזוב את בית הספר ופשוט אתחיל לעשות השקעות עם הכסף , ככה יזרום אלי יותר כסף ואולי יהיה לי עוד מזל במשחקי הקזינו כמו אתמול , נכון זאת דרך מאוד טיפשית לחיות אבל אין לי עיניין יותר בהשקעה בלימודים וגם ככה אין לי יותר עם מי לדבר , אמא היתה אחד האנשים היחידים שאיתם דיברתי.
אולי אני צריכה ללכת יותר למועדונים שם אני גם איכשהו מדברת עם אנשים ואני אפילו זוכרת שצחקתי אתמול כל כך הרבה כשהייתי שיכורה . זה לא נכון אבל אולי זאת הדרך היחידה להמשיך.