אכילה

לפעמים כשאני קמה באמצע הלילה ואני לא מצליחה לישון, אני מוצאת את עצמי מסתכלת על הכוכבים בשמיים ונזכרת בכל מה שעבר עליי מתחילת היום.
לפני יום למשל, אמא חזרה לעשות לי בדיקת אכילה. היא שמה לב שאני שוב אוכלת פחות, או שאני נמנעת מלבוא לאכול כשהיא קוראת לי.
לפעמים אני רוצה לקחת פחות אוכל ממה שהיא שמה לי ליד התיק כדי שאקח איתי לביה"ס, אבל אני יודעת שאני לא אוכל לעמוד בזה.
לפעמים אני רוצה להגיד לה שתפסיק, ככה שאני לא אצטרך להיות במצב הזה, בפיתוי כל בוקר, שזה קצת לא נעים לאכול בביה"ס, כי כולם מסתכלים עלייך אוכלת כל הזמן, ואז אומרים דברים כמו "את כל הזמן אוכלת" או "תפסיקי לאכול כבר כל הזמן" ולפעמים גם "יואו יאשמנה, איך את יכולה לאכול כל כך הרבה?" . אני יודעת שחלקם בצחוק, הן הרי חברות שלי, אך לפעמים אי אפשר לעמוד בכאב כשהוא מגיע, ולרוב הוא מגיע.
"אני לא שמנה." אני תמיד מזכירה לעצמי את האמת, אבל לפעמים אני סתם לא רוצה להאמין לה.
זה קשה לעמוד בכמות המזון הזו, אפילו שאני רגילה לזה.
לפעמים אני נעשית עצובה רק מלחשוב על זה. מה היה קורה אם לא הייתי הולכת אליה, והיא לא היתה אומרת לאמא לשים עין על האכילה שלי, לוודות שאני אוכלת בכל שעה קבועה, מה היה קורה אם אמא לא היתה רואה שירדתי במשקל מלכתחילה?
"אני לא עושה את זה בשביל שום דבר." זה מה שאני ממשיכה להגיד לעצמי. אני לא מנסה לרדת או משהו, פשוט שלפעמים לא בא לי לאכול.
אני יודעת שאני נעשית חלשה וסובלת מטשטושי ראיה וכאבי ראש, אבל אני לא יכולה להגיד את זה לאמא, היא תתחיל לדאוג שוב.
אני יודעת מה עלול לקרות.

אני אומרת לכולם לא להחמיר יותר מידי עם הגוף שלהם ולא לנסות להיות (יותר מידי) רזים רק בשביל שלא יחשבו עליהם שהם שמנים, אבל לפעמים, רק לפעמים, אני ממשיכה לקרוא לעצמי שמנה בפנים, פשוט כי לא נוח לי, סתם כך.