אי הצעצועים האבודים

הקדמה:
אני יושבת בגינה ואוכלת כריך של חמאת בוטנים ושוקולד לידה. אני מספרת לה איך עבר היום שלי, איך שון, החבר הכי טוב שלי, החטיף לתומאס קונדר בגלל שהוא צחק עלי ואיך נתנתי לו לצייר אחר כך במחברת שלי כל שיעור מתמטיקה. סיפרתי לה שקניתי חולצה חדשה אחרי בית הספר עם הדפס של צב שאומר 'זמן עובר כל כך מהר כשנהנים'. אמרתי לה שאני צריכה לעשות שיעורים ושאמא כבר לא מסכימה שאעשה אותם איתה אז אני צריכה ללכת, ושאני אוהבת אותה. ושאני אחזור מחר. כמובן היא לא השיבה, היא מתה.
אחותי ליז מתה לפני שמונה חודשים שלושה שבועות ויומיים. היא טבעה בבריכה אחרי שהיה לה ריב עם אמא שלנו על משהו. אתם רואים, אמא היא נוצריה מאמינה והבן אדם הכי עקשן שהכרתי בחיים האלו וכניראה גם בחיים אחרים. אבל זאת לא היתה אשמתה. ואני צריכה להזכיר לה את זה כל יום, בין שבע עשרים וחמש לשמונה, כי שם היא בדרך כלל שוכחת. מאז אני עצובה. טוב, יותר מעצובה, הרבה יותר. אין ממש מילה לתאר את ההרגשה אחרי שאיבדת את אחותך התאומה, יש אנשים שקוראים לזה דיכאון. אני קוראת לזה מוות איטי. העניין הוא שכולנו הולכים למות בסוף, ואני יודעת את זה, פשוט תמיד חשבתי שאני וליז נמות ביחד.

פרק ראשון:
סוף כיתה ט'

"אנבת'!" אני שומעת את שון קוראה לי במבטא בריטי. "היי שון, מה קורה?" הוא מחייך ומתנשם קצת, כי הבנים בדיוק סיימו שיעור ספורט. "שכחת אצלי את הפחיות" הוא מושיט לי שתי פחיות של לימונדה אורגנית, שבהן אני מישתמשת בשביל לפסל נופים, לגמרי מפחיות, ומנגב את מיצחו מזיעה. הביאו לבנים מורה מחליף בשיעור ספורט – כי המורה הקודם הטריד מינית קבוצה של תלמידות כיתה י' – והוא היה בן אדם קשוח וממורמר, ותמיד פתח את השיעור שלו בעשרים סיבובים סביב מגרש החניה שמחוץ לבית הספר. "תודה. היי שון," אספתי את הפחיות מידיו והכנסתי אותן לתוך התיק שלי. "כן?" הוא שאל. ניסית לסגור בכוח את התיק המלא דברים ולא שמתי לב לחור שבתחתית. הרוכסן נסגר, נשמע קול של קריעה וכל הדברים נפלו מהצד השני של התיק והתפזרו בכל רחבי המיזדרון של כיתות ט'. "אוי שיט!" כל מי שעמד מסביב צחק, פרט לכמה ילדים שפשוט עברו בצעדים זהירים על פני שון ואני. "אל תדאגי אני אעזור" הוא כרע ברך על הריצפה החמימה והרים קלמר אפור עם דוגמא של פרפרים. "תודה. חבל, דווקה ממש אהבתי את התיק הזה" מצב הרוח שלי היה גם ככה נתון לשיפור. ליז לא הרגישה טוב שוב היום, והיא נישארה בבית, ואני אצטרך לטפל בה עוד הפעם כשאגיע הביתה. "באמת חבל, לקח לך הרבה זמן לאסוף את כל הכתבות האלה מהעיתונים בשביל להכין אותו. אז, מה בדיוק רצית לשאול אותי?" אמר שון. הפנתי את מבטי אליו והסתכלתי לתוך עיניו. ומשהו היה חסר. זאת לא היתה הפעם הראשונה ששמתי לב, שהעיניים החומות שלו כבר לא שטופות חיים, לא כמו שהם היו לפני שאבא שלו אובחן עם אלצהיימר. כתמים לבנים של צער וריקנות הופיעו בהן ורדפו את חלמותי. "אה, רק רציתי להגיד לך שאני הולכת עם ליז לבדיקה רפואית – לבדוק למה היא מקיאה כל הזמן – נצטרך לדחות את הפרויקט שלנו מחר ליום אחר. מצטערת" הפרויקט שלנו היה לעזור לי לעצב את ספר השירים שלי. התחביבים שלי היסתכמו בכתיבה ויצירת דברים מחומרים ממוחזרים. "זה בסדר, אני מבין. יש לי שיעור עכשיו, נדבר אחר כך?" הינהנתי וחייכתי לו בחזרה לחיוך העקום שהעניק לי. במבט לאחור אם היתי יודעת מה הולך לקרות היתי נשארת בבית עם אחותי ומחבקת אותה עד שהיא היתה פוצחת ברצף של קללות וצעקות על כך, שאני חוצה, את כל גבולות הפרטיות שלה. היתי רואה איתה את הסידרה המטופשת שהיא אוהבת, היתי בוחרת איתה שמלות לדייט שלה עם מארק, ומדבר איתה חמש דקות שיהפכו לשעות ושבועות, ושנים, שיכלו ליהיות נצח. אבל לא היה לנו נצח. לא היו לנו שנים, או אפילו שבוע. היה לנו את היום. והיה לנו את מחר. ואז לא היה דבר, דבר מלבד ריקנות אין סופית ובכי לא נגמר וכאבים בלתי נסבלים ושתיקות מחרישות אוזניים. כשהלכתי באותו היום עם ליז לרופא הם ביקשו מימני לצאת החוצה ולחכות, לחכות שיגידו לי מה קרה. אבל לצערי גם כשכבר נגמרו הדמעות, התיבשו עיני וקולי נשבר לאלפי חלקיקים מכעסים וצרחות, אני עדיין מחכה. "זה שום דבר," אמרה ליז אחרי שהם יצאו מסבב ארוך של בדיקות. "הם אמרו שזה רק וירוס קשה של בטן" המשיכה. "את בטוחה? זה היה סבב די ארוך של רופאים בשביל וירוס בטן" השבתי, ובקולי הופיע חוסר הביטחון בכמות האמת שליז שמה במילותיה. "בטוחה" אמרה. ואז היא חייכה אלי והמשיכה ללכת לכיוון האוטו. ברוב טיפשותי, האמנתי לה. הוצאתי את האיפון שלי מהתיק, שתמיד סחבתי לכל מקום, ושמתי את האוזניות באוזנים. השיר שהיתנגן סחף אותי למקום שאליו תמיד הלכתי כשרציתי ליהיות לבד. אולי בגלל זה לא שמתי לב לליז, שדומעת בשקט בעוד שהיא צופה בנוף המתחלף. או לעובדה שאמא לא הפסיקה לפקוק את אצבעותיה, או לאבא שמלמל תפילות חרישות. כשהגענו הביתה מיד גררתי את ליז לחדר שלנו – שחלקנו מאז שהינו ילדות קטנות – ודרשתי שתגיד לי מה קורה. "שום דבר. עכשיו תני לי את השלט ליפני שאני מורטת כל שערה בלונדינית מראשך ומכינה מהן צמיד" היא אמרה. צחקתי והושטתי לה את השלט לטלןוזיה שהיתה תלוייה על הקיר שמול שתי המיטות שלנו. יום למחרת ליז הלכה לסבתא ואני לבית הספר. היא חיבקה אותי חזק לפני שהלכתי, היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי ונפרדנו. וזאת היתה הפעם האחרונה שדיברתי עם ליז, כי בשעה השלישית אמא היתקשרה אלי ואמרה לי שהיא באה לקחת אותי. שאלתי מה קרה לליז, כי היתה לי תחושה כזאת. תחושה שמשהו קרה לחצי השני של השרשרת שחלקתי עם החצי השני האנושי שלי. ואז היא אמרה לי, היא אמרה לי שליז שתתה מהמשקאות החרפים של סבא וטבעה בבריכה שלהם ושהם לא יודעים אם היא תיהיה בסדר. נפלתי. באמצע המזדרון שהפלתי בו את הדברים שלי יום ליפני כן, ישבתי עכשיו על בירכיי וקרסתי. לא בכיתי, חשבתי שיש סיכוי, אפילו אם הוא קטן. אבל כשרצתי לבית החולים כבר ידעתי. כי לא מביאים אף אחד לבית חולים אם הוא בסדר. מצאתי את אמא מרוסקת על אחד הכיסאות המרופדים שבחדר ההמתנה. שני רופאים עמדו מולה ואמרו לה שהם מצטערים. זה לא אמיתי, לא יכול ליהיות שזה קורה אני זוכרת שחשבתי. אתה אף פעם לא מאמין שמשהו יקרה לך עד שהוא באמת קורה. אבל זה כן היה אמיתי, וזה עדיין אמיתי. כל יום אני מרגישה את חוסר הנוכחות שלה, מרחף באויר בצורה כל כך משמעותית שקשה לי לנשום.
אמא התחילה לשכוח שלושה ימים אחר כך, אחרי שהיא גמרה להיתייפח ולהיסתגר בחדרה. היא קמה בבוקר והכינה לעצמה קפה, היא היתנהגה כאילו הכל בסדר. כשהיא שאלה אותי למה ליז עדיין לא קמה, הבנתי למה. ניסיתי להסביר לה אבל לא הקשיבה. עד שיום אחד נמאס לי לספר לה, כל יום מחדש, שהבת שלה מתה, ברחתי מהבית והלכתי לשון. הוא ראה אותי רצה מחלון חדרו וירד ליפתוח לי. ברגע שהדלת לא היוותה בעיה נחתתי בין זרועותיו ובכיתי בפעם הראשונה מזה שתי שבועות. אני לא זוכרת כמה זמן זה נמשך, הוא מנחם אותי בזמן שאני מיבבת על החצי השני של השרשרת שלי, שהלך לאיבוד ביחד איתה ולא יחזור אף פעם. הוא ליטף ברכות את ראשי ובזרועו השניה חיבק אותי קרוב אליו. הוא המשיך להגיד שיהיה בסדר. ואני המשכתי להגיד לו שאף פעם לא יהיה בסדר.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שאחותי לא הרגישה טוב באותו בשבוע הראשון של ה'שום דבר' שאמרו שהיה לה. מצאתי אותה בשרותים שבחדר שלנו, עם הראש בתוך האסלה. רצתי אליה, החלקתי על הריצפה והתיישבתי לידה. הרמתי לה את השיער וניגבתי לה את הפנים כשהיא סיימה לרוקן את כל תכולת ביטנה השטוחה. היא אמרה שהחדר מסתובב ושהיא מרגישה שהיא גוססת. עזרתי לה להגיע למיטה וכיסיתי אותה בשמיכות, לא הרשתי לה לצאת עד שהיא נישבעה שהיא מסוגלת ללכת בלי להקיא. במשך יומיים כל מה שהיא אכלה היה כריך חמאת בוטנים ושוקולד, ותפוח, שהכרחתי אותה לאכול. אחרי שלושה ימים נוספים היא כבר איבדה תאבון לגמרי וירדה המון במשקל, אחרי שבוע כלום לא הישתנה. ליז התחילה להיות עיפה כל הזמן, ואז, בסוף השבוע הלכנו סוף סוף לרופא.
במבט לאחור, היתי אמורה לדעת.