אי בודד

אוויר הלילה היכה בפניה. כל משפחתה כבר ישנה. היא לא ידעה על החיים שבחוץ, אבל תיארה לעצמה שרוב האנשים בעולם ישנים כרגע גם הם.
היא לא רצתה לישון.
חול המדבר הזדנב לעיניה, והיא ניסתה למצמץ כדי לסלק אותו. אחרי הפעם התשיעית או העשירית, התייאשה ועצמה את עיניה.
היא חלמה.
חלמה על הסיפורים שהייתה שומעת, על הציורים ועל השירים שקראה לעצמה בכל לילה.
פעם ניסתה ליצור כאלה גם בעצמה. אבל תמיד כשהתבוננה ביצירה הגמורה, הרגישה שזה מזוייף.
שמי שעשתה את זה לא מכירה את העולם שממנו זה בא.
ולכן היא הפסיקה.
אבל עכשיו, כשחלמה על המפלים השוצפים, על העצים הירוקים ועל האנשים, לא יכלה שלא לרצות להוציא את זה מתוכה ביצירה.
היא ירדה מן ההר הנמוך, ההר שלה, וצעדה בשקט לעבר האוהל של המשפחה שלה. למזלה, היא לא העירה אף אחד.
היא פתחה את המגירה התחתונה בשידה שלה שליד המיטה, הוציאה מתוכה בד קנווס שעליו ציור לא גמור, אוגדן קטן של מכחולים וצבעי אקרילי שאחות סבתה שלחה לה ביום הולדתה האחרון והמשיכה לצייר, מוסיפה פרחים אדומים וענפי עץ, ויותר מכל- אנשים.
אנשים משוחררים מכל עול, שחיים במרחבים ירוקים ויוצרים קשרים, שהרוח מצננת אותם ולא מרגיזה.
בחלקו העליון של הציור היה כתוב באותיות גדולות ושחורות משפט שקראה פעם- "רק זה שמנסה את הדבר האבסורדי עשוי להשיג את הבלתי אפשרי". מאחורי הציור היה כתוב בעיפרון חלש "מחר- נחזור הביתה!"
"איפה…" מלמלה לעצמה וחייכה בצער. היא הניחה את הציור הכמעט-גמור לייבוש על השידה, הניחה את ראשה על הכר ונרדמה.