אישה שכמוך

ישבנו אצל השכנים, בעירבוביה של דיבורים. הייתי עם סוודר שחור ומרופט, חולצה דקה וישנה ומכנסיי שינה; לא היה לי מה להסתיר. בין כל הדיבורים, השכן אמר: "ראיתם אתמול את המשחק?"
ואני, כמובן שראיתי אותו. זה היה אחד המשחקים החשובים של העונה, משחק שקבע אם הם עולים לגמר או לא.
"כן! איזה משחק מרתק היה, משחק יפה ממש. אבל, מה שבאמת כאב לי היה איך מכבי שיחקו מלוכלך, דחפו בכוונה, שיחקו אותה כאילו נופלים וכואב להם רק כדי שהיריבים יקבלו עבירות. וואלה, לא יפה. וזה למה דווקא הגיע להם שהפסידו." כך אמרתי בידענות.
השכנה, אישתו של השכן, נראתה מתלהבת לשמע דבריי כך שדבריה נאמרו חזק וכל השולחן שמע אותה. היא אמרה: "אוי, הילה! את כזאת… את כזאת בן!!"
נאלמתי דום. הופתעתי.
'את כזאת בן'?
'את כזאת בן'? זה מה שיש לך לומר לי? שאני 'כזאת בן'? למה מי את? זה שאת אוהבת ללכת כל שני וחמישי לקניון עם שתי הבנות שלך, מבזבזת ערימות כסף על עוד שמלה ועוד חולצה מהממות בטענה ש"אין לי מספיק בגדים!" הופך אותך לאישה? זה שאת הולכת כל יום לעבודה ומתאפרת כאילו את לא בנאדם עם קצת איפור אלא איפור עם קצת בנאדם הופך אותך לנשית? זה שאת הולכת לחדר כושר כי "מה… חייבים להרזות קצת" ולמה חייבים? "כי ככה יפה, מה", הופך את משחקי הכדור והזיעה שלי לכיף לגבריים? הופך את הכיף שלי בלצפות במשחק כדורגל מלהיב לשונה מהנשיות המגונדרת שלך?
הא?!
וזה היה עוד אחד מהרגעים שהשתיקה הייתה יכולה להיות מהממת, ממש פצצה, עליה.