איפה הסוף

היית ילדונת, קטנה נטולת ניסיון והבנה
שלא בטוחה איך העולם הארור הזה פועל,
חשבת שהחיים שלך הם תסריט בדיחתי, סרט זול
שהסוף שלו כל כך גרוע רק מעצם היותו צפוי כל כך
צחקת, לא האמנת שתפרחי ותצמחי ותהיי פקעת פריחה מעוכב
אז עשית הכל כל כך מהר, בלי לחשוב כי למי יש זמן למחשבות
כשהסוף קרב צריך להספיק לדעת, להתנסות לחוות
וכל הדברים שהתנסית בהם נעשו כמעט ללא הכרה,
כמעט ללא הבנה שהעולם הפנימי שלך טוב אבל יש גם נפשות שחורות.
רציתי שהם יגעו בך הנפשות האלו, שיעזרו לך להשלים פערים קיימים
והם נגעו בך, נגעו בך כל עמוק שהיום קשה לך לפספס.
זה ממש כמו סרט שכל הפרטים שלו נשמטו אבל התחושות מאותו רגע הן חזקות.
את זוכרת שבכית וצחקת וזעמת וסלחת אבל את לא יודעת לומר באילו חלקים
והניסיון להשלים את כל הפרטים שווה ערך לניסיון להבין עלילה של ספר קרוע
וזה כואב, זה מייסר, זה מענה, זה מרטיט ויוצר כאוס שלם
כי החיים הם לא ברורים, מי את היום ומה היית פעם ואין לך מושג וכמה אפשר
את רק רוצה שמישהו יגלה לך, שמישהו יבהיר לך שהתחושות הן לא פרי דמיונך,
שבאמת היו פרצופים לא מוכרים ומוזיקה ואגם כנרת ושקיעה וכמה בקבוקים פתוחים וילדה אחת חסרת אונים.
אז את מחפשת, מתוסכלת וכואבת, את כל החלקיקים שהתפזרו ברוח ומסרבת להשלים עם כך שאין אובייקטים מוחשיים שיתנו נפח למציאות שהייתה. קיים רק גוף אחד כואב ומיוסר שיזכיר לך מדי יום שאת לבד ויספר לך סיפורים לפני השינה על משהו שאין לו סוף וגם לא ממש התחלה.