איסוף השברים

ליאורה התכוונה לנסוע לכיוון אשדוד. עמדה ועצרה טרמפ. שכחה כנראה שעדיף להימנע מטרמפים, אך אצה לה השעה.
היא נכנסה לרכב, הנהג פתח בשיחה ולטש את עיניו. ליאורה הייתה מבוהלת, הנהג הסיט את רכבו לכוון אחד הפרדסים שבדרך, ליאורה הייתה מאובנת, הרגישה שאין לה התנגדות, משהו מת בתוכה.
הירא רצה לכיוון הכביש הרגישה שבורה, לא יכלה לדבר. הגיעה לביתה עמדה במקלחת והתקלחה במשך שעות שפשפה את גופה בסבון ובמים חמים.
ליאורה שמרה את המקרה בסוד. לא סיפרה לאיש ואפילו לא לאמה, כי לא רצתה לצער אותה. הסובבים אותה לא ידעו מה קרה לה. הלכה כצל ושאלה את עצמה: "מה עשיתי? למה זה קרה דווקא לי? כנראה אני אשמה. פרצו לתוך הנשמה שלי, שברו לי את האמון בבני אדם, אני מרגישה כל כך מושפלת.
"כל כך קשה לי, איך אוכל להמשיך מן הפגיעה הזאת? אני מרגישה שהכל שחור, קודר ואין אור בקצה המנהרה. מה אני שווה בכלל?? כך חשבה.
אחת החברות הטובות במקום עבודתה ניסתה לדובב אותה., אחרי שיחות רבות ליאורה סיפרה לה מה היא עברה. אחרי שהשמיעה ליאורה את הסיפור לחברתה איך נפגעה פיזית ונפשית, חזר לה לאט לאט האמון באנשים. הנה החיים שנשברו לאט לאט מתאחים. השברים נאספים!. הברה שהקשיבה לה אמרה: "תכתבי במחברת : "אני שווה!" לא יכולתי למנוע מה שקרה אבל את יכולה להתמודד ועצם זה שסיפרת לי מה קרה , עזר לך להשתחרר".
עכשיו תספרי את סיפורך לנשים שנפגעו פגיעה מינית כמוך, שיוכלו להשתקם!. תבחרי בחיים ותראי בסיפור שליחות על מנת לעזור ללחום באלימות. מאז ליאורה מספרת ועובדת עם קבוצות תמיכה לכך מרגישה הקלה: "אני שווה בין שוות".