אין שם- אשמח להצעות

סתם.
מילת המפתח.
"סתם, מה נראה לך? הכל היה בצחוק." אומרים חצי כעוסים.
"סתם, אחד באפריל!" את צליל הת' מושכים ומושכים.
"ומי את? ולמה נראה לך שיש לך זכות? את אף-אחת. את סתם ילדה מפגרת, מוזרה." הו, כמה שזה כואב, כמו שני פגיונות קרח שננעצים לך בלב.
"זה סתם, הם רק מקנאים."
"הם בטח סתם אמרו, לא באמת התכוונו."
"הם סתם חבורת בריונים, את מה שאמרו לך הם אלו שמרגישים."
הכל היה סתם, סתם בצחוק.
אז כנראה שסתם, סתם, סתם… סתם כואב לי הלב.
"אמא, למה הם קראו לי מוזרה?" זה כל מה שהסכמתי לחשוף. שביב, רק שביב מהשיחה.
"לא יודעת, כנראה סתם בא להם." היא מעולם לא הייתה אמא מוצלחת.
"סתם?" אני חוקרת, שואלת.
"כן, סתם. למה זה מעניין אותך?" שואלת ומפנה אלי את גבה.
"לא יודעת, בגלל שום-דבר חשוב." כן, בטח.
סתם!
אולי נולדתי סתם, בגלל פגישה שהשתבשה? אבל לא, אני לא סתם ילדה! סתם ילדה מפגרת, מוזרה…
זה ממשיך להתנגן לי בראש, הלוך חזור, הלוך חזור.
כמו דיסק ישן שנתקע, כמו ציפור חקיינית שחוזרת ואומרת את אותו המשפט, מילה במילה…
את אף-אחת. את סתם ילדה מפגרת, מוזרה.
את אף-אחת. את סתם ילדה מפגרת, מוזרה.
את אף-אחת. את סתם ילדה מפגרת, מוזרה.
די! תפסיק!
את סתם ילדה מפגרת, מוזרה.
לא! אני לא רוצה את זה!
סתם ילדה מפגרת, מוזרה.
ובראש, ובראש אני רואה, כמו סרט מפעם, מזמן, כמו סיוט ישן שמסרב להיכנע.
רק שזה יהיה חלום! זיכרון שנשכח!
אני רואה את תנוחת הגוף שלו, שכולה אומרת בוז. והקול שלו נוטף ארס כשהוא אומר לחברים שלו שאני לא שווה את זה, שאני סתם ילדה. ואני רואה את עצמי מרימה מבט ומסתכלת לתוך העיניים הכחולות, הקשות. ויודעת שהוא באמת מתכוון לזה. הוא באמת-באמת מתכוון לזה.ואני לא מצליחה להמשיך עם הידיעה הזאת, אני נועלת אותה מאחורי מנעול ובריח, מטאטאת אותה מתחת לשטיח, מסלקת אותה ממוחי לתוך חדרון צר וחשוך ונועלת אחריה את הדלת.
כי ברגע שאני משלימה איתה, מתגנבת לראשי מחשבה איומה, מסוג המחשבות שחוזרות שוב ושוב ולא עוזבות, שכולם חושבים ככה. רק שהם נחמדים מכדי לומר לי את זה.
די! המחשבות האלו… אני לא יכולה יותר, זה חייב להיפסק. נקודה.
ומאז, לא חשבתי על זה. טוב, לפחות ניסיתי.
אבל זה לא עזר.
אבא נעלם, לאמא התחילו התקפות זעם.
אחרי ארבע חודשים, מצאו את המכונית שלנו בקרקעית האגם, כשאבא יושב בטוחה. לפחות חשבו שזה אבא. פניו התנפחו והתעוותו מעבר לכל זיהוי, והיו כחולות וחסרות חיים. מעולם לא ידוע אם זו הייתה תאונה או שהידרדר בכוונה עם המכונית.
אמא התחילה לשתות, והתקפות הזעם שלה נעשו קרובות יותר זו לזו, וממושכות יותר.
צעקות התחילו להיות עניין שבשיגרה. אבל… טוב, באחת מהתקפות הזעם שלה היא ממש השתגעה, ומה שהיא אמרה אז הספיק כדי לשבור ילדה שהייתה כמעט חסינה לכאב, לרסק את הלב שלה למיליון רסיסים זעירים, ולהשאיר אותה לאסוף את השאריות לבד.
היא שברה אותי.
"את ילדה מפגרת!" צעקה, "לא מנומסת, לא נחמדה, לא חכמה, לא יפה, אבל כן כפוית טובה! הייתי צריכה למסור אותך לאימוץ לפני שנים! אולי כך הייתה אחותך ניצלת." אחותי… לא! אני לא מוכנה להניח לה לשבור אותי! לא מוכנה לתת לה את העונג! זה היה גורל, ותו לא! למרות ההכחשות הנמרצות שלי אני עדיין חושבת, מה היה אם… לא, אני אפילו לא מסוגלת להשלים את המחשבה הזאת.
אני מתרחקת ממנה באיטיות, אך היא מבחינה בי לאחר שני צעדים, ואין זה פלא. הרגליים שלי רועדות כל-כך עד שאני תוהה אם אצליח להמשיך לעמוד.
"היי! לאן נראה לך שאת הולכת? מפחדת להתמודד עם האמת? טוב, זה לא מפתיעה אותי. מאז ומעולם הייתה פחדנית." היא יורקת על הרצפה מולי, ובתגובה אני מתרחקת בבהילות עד שנעצרתי בזעזוע, כשאני נתקלת בקיר.
אמא יוצאת, משאירה אותי לבד.
למרות שידעתי שהיא אמרה את הדברים האלה בגלל שהייתה שיכורה, כאב לי לשמוע את זה.
לא, לא ידעתי. קיוויתי.
נתמכתי בקיר והחלקתי אט-אט אל הרצפה, וכשהגעתי אליה הצטנפתי לתנוכה עוברים כשהרגליים צמודות לבטן והידיים חובקות את הרגליים., מנידה את הראש קדימה-אחורה ומצד לצד.
וסוף סוף נותנת לדמעות לזלוג. הסכר נפרץ.
יום למחרת מצא אותי אחי הקטן, בן השש, מלפפת חבל שבקצהו לולאה מסביב למנורה התלויה במסדרון הכניסה. לא ידעתי למה דווקא שם החלטתי לעשות את זה, הרי לעידן זה לא הגיע. אבל לאמא כן. זה הדבר שרציתי שהיא תראה כאשר תחזור מהבר או מאיפה שהיא לא נמצאת עכשיו.
"מה את עושה?" שאל בקולו הילדותי, מלא התמימות. הו, עידן,עוד לא הבנתה עד כמה קשים החיים, ושלכל בן-אדם יש צד טוב, צד רע וצד שפשוט לא מסוגל יותר. אני יודעת איזה צד השתלת עלי.
"כלום." אני עונה, ומנסה לחייך. החיוך יוצא כעווית. הוא לא שם לב, ומרים אלי עיניים נוצצות, רטובות מדמעות.
"הצעקות אתמול הפחידו אותי." הוא אומר ונצמד אלי, מחבק בתום של ילד.
"זה היה כלום, אמא לא באמת התכוונה לזה. הכל היה סתם בצחוק." אני מכווצת כשאני אומרת את ה'מילה'.
"יופי." הוא מחייך אלי.
"אבל את לא עושה כלום, את תולה חבל." הוא אומר ומתבונן בחבל בסקרנות.
"גם זה כלום." אני אומר.
"עכשיו, תהייה ילד טוב ותעלה לחדר שלך. ואל תצא עד שבע, אוקיי? אני מרשה לך לאכול ולראות טלוויזיה ביחד."
עכשיו החיוך שלו אמתי וכן לגמרי, זה אחד הדברים שהוא הכי אוהבת לעשות.
"יש!" הוא רץ למעלה, ולא יורד בחזרה.
אני מסיימת ללפף את החבל מסביב למנורה, ונעמדת על כיסא. אני משחילה את החבל סביב הצוואר שלי… ויורד מהכיסא בבת אחת. ההלם הראשוני הוא הדבר הקשה, אחר כך חוסר היכולת לנשום, קצוות הראיה שלי מיטשטשים אבל אני מכריחה את עצמי להשאיר את הידיים לצידי הגוף.
וזהו.
הכל נגמר.