אין לזה שם #3

נשמתי עמוק בפני הנהר שמתחתי.
הגלים הכו זה בזה והעלו קצף לבן בכל מכה, מזכירים לי הורים רבים, צעקות.
מכות.
אני משחרר באנחה את האוויר, ואז עייני מביטות למעלה אל השמיים השחורים.
רגליי משתלשלות להם על הגדה של הגשר, רועדות במעט מקול שבירת הגלים.
זמזום של שיר קליט נשמע לרגע, ורק אחרי זמן ארוך מידי, מוחי מואיל בטובו להודות שפי הוא האחראי.
אז אצבעותי מצטרפות למחול, והם מתופפות על הבטון שממנו עשוי הגדה.
ואני פתאום צוחק, כי אני חושב עד כמה זה לא אופייני לנער שהחליט להתאבד לשיר לעצמו סתם ככה, שניות ספרות לפני שהוא שם קץ לחיו.
מחשבות מרגיעות ממלאות את ראשי, ואני מחייך בהקלה כשאני רואה שקרני השמש מתחילות לסלק את החושך מהשמיים הקודרים, כמו אמא שנוזפת בילד על כך ששהה יותר מידי זמן במחשב.
משום מה מקשה עליי המחשבה למות בחושך, ואני גומל בליבי לחכות עוד כמה דקות, עד שתסלק היא את החשיכה.
במחשבה קטועה עם מה לעשות בזמן הנותר, אני טומן את ידיי בכיסיי ומחפש אחר דבר מה.
ידיי מוצאות קופסאות סיגריות, ולרגע אירוני קו מחשבה מטומטם עובר במוחי וצווח- ״זה לא בריא!״
״אמשלך״ אני עונה לו בקול, וצוחק מאיך שהחיקוי של החסרי שכל בכיתתי היה מדוייק.

״היי ילד!״ שמעתי צעקה מאחורי, ואחרי אנחה מצידי ולבסוף, סיבוב הראש לאחור, מתגלה מולי שוטרת במדים מגוהצים להפליא, קוקו מתוח ומבט מקפיא.
״אני נער מתבגר״ קולי משיב לה בציניות, ואני פונה בחזרה אל הנהר.
״מה אתה עושה?!״ היא זועקת כשאני רוכן אל הנהר.
״מהרהר על מה יותר גרוע, לשמוע אותך, או למות.״
״היי! אתה הולך להתאבד?״ היא שואלת ואני שם לב שמחשבותיה עוסקות כרגע בשחזור קלישאות על טובם של החיים.
״כן״ אני משיב במשיכת כתפיים.
״למה?״ היא יורה, כנראה יהיה לה יותר קל אם אתן לה סיבה, כך תוכל למצוא את הקלישאה הטובה ביותר.
״נגמר השניצל תירס במקפיא" 
היא נאלמת, ורק תוקעת בי עיניים כאלו התחלתי לדבר על כך שאני גזע עתיק שגר במאדים ובאתי להשתלט על כדור הארץ.
אז אני חוזר אל הנהר, מגלה שהשמש כבר פצעה לגמרי, וחיוך ציני נפרש על פני.
אני הולך למות.
״לא! תרד משם מיד ילד מטומטם!" היא צורחת לעברי לפתע, ״לא מעניין אותי מה קרה לך בחיים, אתה לא תתאבד!"
״באמת?״ אני פונה לעברה ובוחן את פניה הסמוקות מזעם, מוצא עניין בהתעניינות שלה במצבי.
״כן באמת!״ היא מניפה לעברי אצבע מורה, כאלו הפעולה הזאת תגרום לי להבין את גודל טיפשותי.
״אני חושב שלא״ עיניי נעצמות ואני רוכן קדימה, מתכונן לקפוץ.
אבל לעזאזל, אפילו למות כבר אי אפשר.
ידיים שריריות אוחזות בי מאחור ואני מתפתל וצורח "תני לי למות אישה!!"
היא מפסיקה להיאבק כשרגלי כבר על הגשר, ורק בוחנת אותי בזעם.
״אתה לא תתאבד פה באמצע הרחוב.״
״סליחה״, אני מגלגל עיניים ״פעם הבאה אני אעשה זאת בבית״
היא רק מושכת בכתפיה, ונועצת בי מבטים עד שאני מסתובב ומדשדש אל ביתי.
בדרך אני מוצא עצמי חושב על דרכים להתאבד, אך חוסר חשק ממלא אותי, אין לי כוח.
אני טומן את ידיי בכיסים וממצמץ מול השמש,
״שית״ אני חושב.
נעלם לי החשק להתאבד.