אין לדברים ערך בעינייך

מנקה את הבית, נחרד לגלות שבשולחן בסלון חסרות כמה חתיכות קטנות מהפורמייקה. הקלמר שלה על השולחן, גם הסלוטייפ. מפריד את הסלוטייפ מהשולחן ומוריד חתיכה נוספת מהפורמייקה. מסיק מספר מסקנות: הסלוטייפ הזה חזק במיוחד. מי שהתעסקה עם הסלוטייפ גרמה לנזק. השולחן בסלון מכוסה בפורמייקה ואינו מעץ מלא. מדוע חשבתי שהוא מעץ מלא? הוא עלה 300 ₪. נעצבתי עבור השולחן שהתגלה במערומיו. נעצבתי בגלל הכסף ונעצבתי שהיא לא טרחה ליידע אותנו.
"מי הרס את השולחן בסלון, ולמה נראה לה הגיוני שאני צריך לגלות את זה בעצמי" אני קורא בקול ואין ועונה.
הולך לחדר שלה. היא לקחה לאמא את הפלאפון ורואה איזה סדרה שטותית.
"מתי הרסת את השולחן בסלון?"
"אתמול".
"למה נראה לך הגיוני שאני צריך לגלות את זה בעצמי"
היא מרימה עיניים מהמסך. "סליחה". וחוזרת למכשיר.
לא אכפת לך! השולחן הזה עלה מאות שקלים, זה בכלל אכפת לך? אני יודע שלא אכפת לך! את יודעת למה לא אכפת לך? כי את לא שילמת על השולחן! אולי אם היית משלמת על דברים כמו הבגדים שלך שזרוקים על הרצפה, וספרי הלימוד שלך שמפוזרים בכל מקום היו לדברים ערך בעינייך.
"אמא קיבלה את הבגדים מחברה וגם על ספרי הלימוד לא שילמת, קיבלת אותם מבית הספר."
"למה את עונה לי?"
"כי אתה טועה". צעקה עולה מכיוונה "אמא, נכון לא שילמתם על הבגדים שלי וספרי הלימוד."
"נכון" נשמע קול מכיוון חדר השינה.
"ולמה אתה כל הזמן אומר לי את המשפט הזה, שאם הייתי משלמת היה אכפת לי?"
"כי זה נכון, זה משפט שההורים שלי היו אומרים לי כשהייתי ילד."
"מי אמר שההורים שלך צדקו?"
"מה?"
"על הפלאפון של אימא לא שילמתי ויש לו ערך בעיני."
"תסגרי את הפלאפון, אין לך יותר זמן מסכים היום". חוזר לסלון וחושב איך היו החיים שלי שונים לו הייתי חד כמוה.