[אין] חרטות – פרק 1

"אני רעב," אמר אריק והסתכל עליי בעיניים גדולות. "נלך למכולת לקנות לך משהו, טוב?" שאלתי בקול רך, מודעת לגמרי לעשרים הדולר האחרונים שנותרו לנו, שכרגע נחו בכיס מכנסי הג'ינס הבלויות שלי. תפסתי בידו ויצאנו מהבניין, הולכים ברחובות מכוסי גרפיטי ובדלי סיגרייה. הרחקתי אותו משברי בקבוק וודקה ומיהרתי להיכנס איתו למכולת. עצוב לומר, אבל בחיי הנוכחיים המכולת הייתה המקום היפה המטופח והנקי ביותר שבו ביקרתי. הידקתי אליי את החולצה הארוכה והפתוחה שהייתה משובצת באדום ושחור ומיהרתי לעקוב אחריי אריק.
דאגה הזדחלה בתוכי כשלא מצאתי אותו. הלכתי לעבר הקפואים בצעדים מהירים ונאנחתי בהקלה כשמצאתי אותו עומד מול מדף של קפואים. "אריק! הדאגת אותי. אל תעשה את זה שוב." מלמלתי וכרעתי מולו, מחבקת בכוח את כתפיו הצנומות. רק כשהזדקפתי שמתי לב לגבר עומד ליד אריק. הוא לבש סוודר ירוק כהה וג'ינס כהה. שיערו היה שחור ונראה מאוד מסודר. נעליו נראו יקרות מאוד ושעון זהוב הבזיק על ידו כשהחווה לעברנו. "את אחותו?" שאל בקול עמוק וסמכותי. הסתכלתי עליו בארסיות ומשכתי את אריק קרוב יותר. "אני אמא שלו." יריתי והתחלתי לגרור את אריק, אבל הילד נשאר במקומו בעקשנות. "אבל אמא! הוא אמר שהוא יקנה לי ארטיק!" מחה בקול עקשני. הסתכלתי על הגבר הנאה שנשען על הקיר וחייך בנינוחות. בחנתי אותו בחשד. הוא לא הכיר אותי. או את אריק.
השפלתי את מבטי אל המלאך התמים והקטן שלי. "לך למצוא לך חטיף." מלמלתי והוא פצח בדילוגים הרחק. כשהיה מחוץ לטווח שמיעה הסתכלתי על הגבר בעוינות.
"מה אתה רוצה?" שאלתי בכעס. הוא משך כתף. "הוא נראה נדהם מהאוכל שהיה סביבו. רציתי לעזור." דמעות התעבו בעיניי אבל סירבתי לתת להן לזלוג. התקרבתי צעד אחד ונעצתי אצבע בחזו. "אני לא צריכה את הרחמים והנדבות שלך." סיננתי מבין שיניים חשוקות. הוא קירב את פניו לפניי. "את דווקא נראית כאילו היית יכולה להשתמש בכל אגורה שהייתי זורק לך." התרחקתי ומחיתי דמעה בוגדנית, נזהרת לא למרוח את שכבת המסקרה העבה שהייתה על ריסיי.
"תני לי להציע לך משהו," אמר והסתכל עליי. כשלא הגבתי המשיך.
"את אישה יפה. יהיה לנו הסכם נחמד ואני אקנה לך כל מה שתצטרכי. בית. אוכל. בגדים. הכל." נרתעתי לאחור. אנחנו מכירים שלוש דקות מקסימום והוא כבר הציע לי להיות הכלבה שלו?
"אני לא אהיה זונה." אמרתי בקול חנוק שלא שכנע אפילו אותי. חיוך עלה על שפתיו.
"אבל את לא תהיי זונה. את רק… תספקי את הצרכים שלי. אני מבטיח שנכתוב את החוזה ביחד. שום קינקי סטאף. לא מכות ולא כלום." ההצעה נשמעה מפתה יותר ויותר. הוא לא היה מכוער, בכלל לא, ובעזרתו אני סוף סוף אוכל להסתכל על עיניו של הילדון שלי בלי לחשוב שהיה לו טוב יותר לגדול עם אמא אחרת.

נשכתי את שפתי והשפלתי את מבטי.
"בסדר." לחשתי בהשפלה. כמה נמוך ירדתי? אבל אני אעשה הכל בשביל אריק שלי.
"אני אסיע אתכם הביתה וכשתסיימי לטפל בו, וכדאי שזה יהיה מהר, תצאי אליי. נלך לכתוב את החוזה." הנהנתי והעזתי להרים את מבטי אל עיניו הירוקות.
לא היה שום חיוך על שפתיו. הוא בחן אותי במבט חודר שגרם לי להתכווץ.
בלי מילה נוספת הוא חטף ארטיק בטעם שוקו והלך לקופה. איתרתי את אריק ומשכתי אותו ואת הצ'יטוס שלו אל הקופה, לצד הגבר.

הוא שילם על הקנייה והכניס אותנו אל מכוניתו הכסופה והמפוארת. זעתי באי נוחות על מושב העור והחזקתי בכוח את ידו של אריק. הגענו אל מול הבניין שלנו לפי הנחיותיי ומיהרתי עם אריק למעלה.
"אוקיי חמוד. אני צריכה ללכת לסדר כמה דברים עם האדון הנחמד שהסיע אותנו. תאכל את הדברים שלך. אני מבטיחה שאני אחזור תוך….. שלוש שעות? כן. שלוש שעות מקסימום. אתה תסתדר?" אמרתי במהירות וגמעתי אוויר כשסיימתי. הוא חשב על זה שנייה ואז הנהן בחיוך קטן. "תגידי לו תודה," ביקש כשיצאתי.
ירדתי למטה והתיישבתי לצד….. איך קוראים לו בכלל?
"אז איך קוראים לך?" שאלתי במבוכה קלה. דיברנו על הסכם סקס ואנחנו אפילו לא יודעים את השמות אחד של השני. כמה מביש.
(כן, מביש, לא מביך. מלשון "בושה")
"מייקל." הוא מלמל. ניסיתי להחליט אם זה שם סקסי או עלוב. משהו ביניהם.
הוא נסע הרבה זמן, וזה לא הפתיע אותי. שכונת העוני שלי הייתה ברובע העלוב של העיר. העשירים גרו בצד אחר לגמרי של סן פרנסיסקו. אה, דרך אגב, אני גרה בסן פרנסיסקו.
"ושמך?" הוא שאל ברשמיות מעצבנת.
"מלודי." השבתי בקרירות והסתכלתי מחוץ לחלון, מתפעלת בלבי מהבתים המפוארים, עם הגינות המטופחות והענקיות.
הוא עצר את המכונית. יצאתי ממנה במהירות וחיכיתי שידריך אותי לביתו. הוא החל ללכת ועקבתי אחריו, מרגישה לא שייכת בלבוש הבלוי שלי אל מול כל היוקרה הזאת.
הוא הכניס אותי דרך שער פשוט באופן מפתיע ומעבר לגינה יפה, אל תוך בית ממורק ומבריק, אך קר בדרך כלשהי.בטח היה כאן מאוד בודד. מחשבה פתאומית הכתה בי ופניתי אליו בעיניים פעורות. "אתה לא נשוי, נכון?" שאלתי בבהלה. לא רציתי להיות 'האישה האחרת'. הוא צחק בצליל נביחה מחוספס שנעם לאוזניי ועלה במדרגות מכוסות שטיח תכלת חיוור. הסתכלתי על רגליי והתביישתי בכפכפים המתפרקים שלי אל מול השטיח הנקי והרך למראה. תהיתי איך זה יהיה ללכת יחפה על המדרגות האלה.
"אני לא בן אדם של מחויבות," הסביר בצחקוק סיכום והעלה אותי בעוד גרם מדרגות. כעס רפרף בחזי.
בגלל פרפר כמוהו, שחשבתי שאהב אותי, הייתי במצב הזה. אפילו כשהוא שמע שהייתי בהיריון, הוא לא הציע לתמוך בי ואפילו לא בא לבקר. הייתי צריכה להתמודד עם ההשפלה של הריונית בגיל שמונה עשרה לבד, וחמש שנים עברו, ואף ציוץ מהמנוול. למרות שהוא היה בן של ממזר דו פרצופי, אהבתי את אריק עד עמקי נפשי. הוא היה הדבר הכי יקר לי. הוא היה הסיבה שנכנסתי לעסק הזה עם מייקל.
הלבשתי על עצמי פני פוקר ונכנסתי איתו לתוך חדר עבודה מהודר, מרוהט בשטיח אדום שנראה רך כמו מיטה, מדפים עם ספרים ודיסקים, כמה עציצים גזומים ומושקים, שולחן מעץ כהה וכבד ושני כיסאות, אחד כיסא עבודה עם גלגלים בצד של קיר הזכוכית המבריק, ואחד מעץ ומרןפד בכרית תפוחה מצדו האחר של השולחן. כמות העושר שהייתה כאן סחררה את ראשי. התיישבתי בכיסא העץ והוא התיישב בכיסא הגלגלים האפור. מייקל פתח מחשב ובשעתיים וחצי הבאות ניסחנו את החוזה. הוא היה ללא הגבלת זמן, והיה כתוב במפורש שכל אחד מהצדדים יכל לבטל אותו בכל שלב. אני לא אצטרך להחזיר לו את הכסף במקרה הזה, ושנינו נלך לדרכינו בלי עימותים מטופשים על תכשיטים ובגדים. מותר לנו לצאת עם אחרים, אבל אסור לאף אחד מאיתנו לדבר על ההסכם שלנו. וככה המשיך הבולשיט. ראשי צנח על השולחן והשמעתי צליל של נחירה.
"השורשים שלך שחורים או ספרדיים?" הוא שאל באופן מפתיע. הנחתי את סנטרי על השולחן. "ספרדיים." הייתי מאוד יפה פעם. הגוף שלי היה מלא בכל המקומות הנכונים ועורי בצבע החום העדין מאוד היה מבריק וחיוני. עכשיו הרעב, העישון והשתייה הצמידו את עורי לעצמותיי ולברק להיעלם מהכל, מעורי, משיערי השחור והחלק, ומעיניי הכחולות והכהות.
"ובת כמה את?" 'הגיע הזמן שתשאל את זה באמת.' חשבתי לעצמי. "עשרים ושלוש, ואתה?" שאלתי בסקרנות. "עשרים וחמש." המממ.
"בשתים עשרה בלילה לימוזינה תבוא אלייך. יסיעו אותך לבית שלי. אחת מהעוזרות שלי יעזרו לך להתארגן ולהתלבש, ונראה איך זה עובד." הכריז בקול רציני והסתכל ישירות אל עיניי.
הנהנתי בתנועה חדה.

וכשהייתי בבית, עם מלאך ישן בחיקי, חשש כרסם בלבי.