אימא
"איך לתאר אותה?ואיפה בכלל להתחיל?"
אולי בשיער השחור כעורב, בעיניים האינטליגנטיות שלעיתים הופכות לחייתיות. אולי בידיים הדקיקות החיוורות אליהן הייתי משתוקק כשהייתי קטן לליטוף קריר כשהיית חוזרת מהעבודה,ושנים אחר כך טלטלו את גופתי בכוח כה רב שחשבתי שגופתי תתפרק.
אולי דווקא באופי הבלתי צפוי,כמו הר געש שמתפרץ באופן נפלא,את לא מפסיקה להפתיע.
ואולי דווקא המראה כן חשוב,הפנים–הפה הדקיק שנמתח לקו ישר כשמשהו לא מוצא חן בעינייך,ומחייך חיוך יפה לזרים;האף שבפרופיל שזז איתך קצת כשאת מדברת,סולד מאוד וקצת דומה לשלי. אולי העיניים?כולם אוהבים עיניים,אבל כבר שנים שלא הסתכלתי בשלך כמו שצריך,פנים מול פנים,עיניים מביטות בעיניים,תמיד אני מרגיש צורך להשפיל מבט וללכת כי אני לא מסוגל להסתכל .גם העיניים שלך,חומות כהות וכמעט שחורות כמו שלי,גם הן מזכירות לי עורב רעב השוחר לטרף,כמו זיכרון הילדות המריר של האחד שרדף אחרי יום אחד אחרי הצהרון עד הבית.
אולי דווקא לא באופי ולא בפנים,אולי במילים .דוקרות אותי כמו סכינים, ולעיתים מנסות להתעטף בשכבה של רכות ומתיקות נוטפת דבש שעושה לי בחילה. אולי דווקא לתאר אותך באיך שאת מתנהגת עם זרים–לא כמו שאת באמת וזה גורם לי לרחם עלייך כי את בטח כל כך עייפה מלהעמיד פנים.
את לא סופר וומן,אבל את מנסה בכל זאת,להרים את הכל בידייך הדקיקות וללהטט בין כל הדברים.את לא סופר וומן,ואת גם לא הנבל,אבל לפעמים את קצת משניהם.
איך לתאר אותה,איפה בכלל להתחיל.
(אולי במה שלא נאמר,אולי בשתיקות,אולי להתחיל משם…)
תגובות (4)
מקסים
תודה :)
זה נחמד ועדין כזה, אבל גם קצת מבולגן, כאילו שזה לא הולך לשום מקום (אני יודע שאתה כותב את הקטעים שלך בוויש), אבל זה בסדר חח, התאורים פשוט יפים אז… (הצחיק אותי כי גם אני כתבתי בדיוק קטע על אימא, רק שונה לגמרי)
אני מבין את הנקודה שלך,אבל האמת שפחות התייחסתי לקטע הזה בתור שיר או סיפור רציני ובגלל זה פחות ניסיתי "לערוך" את זה או להגיע לאנשהוא ,זה יותר קטע פריקה כזה של יום האם כי היום הזה תמיד קצת מדכא אותי. וכבר קורא את הקטע שלך :)